'שאלו תלמידיו את רב יוסף: מהו עזאל? א"ל: כיון שעמדו דור המבול ועבדו עבודה זרה היה הקב"ה מתעצב. מיד עמדו שני מלאכים שמחזאי ועזאל, ואמרו לפניו: רבונו של עולם הלא אמרנו לפניך כשבראת את עולמך מה אנוש כי תזכרנו. א"ל: ועולם מה יהא עליו? א"ל: רבונו של עולם היינו מסתפקין בו. א"ל: גלוי וידוע לפני אם אתם שרויין בארץ היה שולט בכם יצר הרע, והייתם קשים מבני אדם. א"ל: תן לנו רשות ונדור עם הבריות, ותראה איך אנו מקדשין שמך. א"ל רדו ותדורו עמהן. מיד קלקלו עם בנות האדם שהיו יפות ולא יכלו לכבוש את יצרן.. כיון שראו שמחזאי ועזאל כך, עמדו ונשאו נשים והולידו בנים, היווא והייא, ועזאל היה על מיני צבעונין ועל מיני תכשיטין של נשים שמפתים את בני אדם להרהור עבירה. מיד שגר מטטרון שליח לשמחזאי, וא"ל: עתיד הקב"ה להחריב עולמו ולהביא מבול לעולם, מיד עמד בבכי והיה מצטער על העולם ועל בניו.. שמחזאי חזר בתשובה ותלה עצמו בין שמים לארץ, ראשו למטה ורגליו למעלה, ועדיין הוא תלוי בתשובה. עזאל לא חזר בתשובה, ועדיין הוא עומד בקלקולו להסית בני אדם לדבר עבירה בבגדי צבעונין של נשים, ולכך היו ישראל מקריבין קרבנות ביום הכפורים איל אחד לה' שיכפר על ישראל ואיל אחד לעזאזל שיסבול עונותיהם של ישראל והוא עזאזל שבתורה' (ילקו"ש, רמז מד). ברור שכל הסיפור הזה יש בו עומק גדול ואין הוא כפשוטו (כמו כל מדרש שכזה), ואולי בא לומר על הקשר שבין ע"ז ועריות, שהמלאכים האלו באו בעקבות ע"ז שהיתה, והם החטיאו בעריות, והרי יש קשר בניהם, כמו שאמרו חז"ל: 'אמר רב יהודה אמר רב: יודעין היו ישראל בעבודת כוכבים שאין בה ממש, ולא עבדו עבודת כוכבים אלא להתיר להם עריות בפרהסיא' (סנהדרין סג,ב). מימלא בעקבות הע"ז הגיעו גם לעריות, שלכאורה מהו מלאכים שמולידים בעולם? וכן מהו ששולחים לעזזאל ביוה"כ קרבן, זה ניראה כע"ז ח"ו?- אלא ודאי שהשליחה לעזזאל המדברה זה עם כל העוונות, כמו שנאמר "וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר החי והתודה עליו את כל עונת בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם" (ויקרא טז,כא). אלא שחז"ל מגלים לנו ששורש החטאים הוא בעריות, שהרי כל קשר האדם לחטא הוא מעץ הדעת, ושם בא לידי ביטוי שהאדם גילה שהוא ערום, שיצר העריות נולד בו, וממנו ממשיכים כל החטאים. כך ניראה שבאו חז"ל לומר שבעקבות הע"ז, שבטבעו גם מחובר לעריות, באו אותם שני מלאכים ואמרו שאדם לא ראוי והם ראוים, וה' ענה שהם יחטאו, שזה בא לומר שמדרגת האדם גדולה ממלאכים כי הוא מהלך, שעולה ונופל ועולה ומתגבר על החטאים, שלא כמלאכים שבדרגת עומד, שאין בהם כח לזה, ולכן ה' אמר שהם יהיו גרועים מאדם. אבל ניראה שיש בזה עניין יותר עמוק, שבא לומר שאדם נועד להתמודדות, ואותם מלאכים הם בעולם שלוחים של יצה"ר, וכל מטרתו של יצה"ר הוא כדי שהאדם יתמודד וינצחו, ולכן אמרו שאצלם אין חטא, שהם בעצמם בחיבורם עם האדם (ביצרו) יגרמו שלא לחטוא. אבל בחיבור עם העולם, הם גרמו דווקא שכן יחטאו, שהם המשיכו כח ליצר העריות שהוא מקור החטאים. זהו שבדור המבול העריות התחזקו מאוד, 'ר' יוסי אמר: דור המבול לא נתגאו אלא בשביל גלגל העין שדומה למים שנאמר "ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו" לפיכך דן אותן במים שדומה לגלגל העין' וכו' (סנהדרין קח,א) ונאמר "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבת לבו רק רע כל היום" (בראשית ו,ה) שכולו חטא, אבל מקורו בעריות. ובסוף שמחזאי תלה עצמו, ועזאל ממשיך, שבדור מבול קיבלו על עצמם את 7 מצוות בן נח (ראה דבריו של מרן שר התורה פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א ב'תורת המקרא', "נח”) מימלא התעלו לדרגת קדושה יחדשה שלכן ה' נישבע שלא יהיה יותר מבול, כיון שיש בהם קשר תמידי לקדושה שלא היתה קודם (שם). זהו ששמחזאי תלה עצמו, שהפסיק את הקשר לחטא מצידו, שתוקן חלק זה בעולם, ולכן ניקרא 'שמחזאי' ששם ה' התגלה בזה בעולם (שם- חזאי [=ראה {בארמית}], שם ה' ניראה בזה בעולם) ששם ה' זה התגלותו של ה' בעולם, שזה תוקן בעולם. ואילו עזאל עדיין מחטיא, שהוא מביא את חלק העז שאדם צריך להתמודד מולו, שעדיין יש יצר עריות בעולם. כך שע"פ זה האדם היה קשור לחטא, אלא שהיתה התחזקות בחטא לקראת תיקונו. שכך זה בכל פעם שהולך ליתקן משהו, בא חוזק וקושי לעולם לקראת התיקון. אותו דבר היה אצל אברהם, שנמרוד ניסה להורגו, ועל נמרוד נאמר 'נמרוד - מלך בדור הפלגה היה ולכך נקרא שמו נמרוד שהמריד כל העולם במלכותו על הקב"ה' (חולין פט,א. רש"י) שלקראת הופעתו של אברהם בא נמרוד שהמריד את העולם נגד ה' (וכן לקראת הופעת יצחק נאמר לאברהם על סדום ועל לידת יצחק, שיש התחזקות הרעה לקראת הופעת הטוב), וכן לקראת הופעת משה בא התחזקות השעבוד במצרים, ולקראת היציאה הגיעו כמעט לשער החמישים בשערי הטומאה. גם במתן תורה, הגיעה התחזקות של היצר, שהראה את מיטתו של משה כדי להכשילם (שבת פט,א) וחטאו בעגל, ותיקונו היה בסוף בירידת משה עם הלוחות השניים, שאז נאמר להם הסליחה, שלכן 'יום הכפורים משום דאית ביה סליחה ומחילה יום שניתנו בו לוחות האחרונות' (תענית ל,ב) 'שניתנו-.. ואותו היום נקבע ליום כפור להודיע שמחל וניחם על הרעה אשר דבר לעשות לעמו ועל כן נקבע צום כפור בעשרה בתשרי' (רש"י). לכן ביום כיפור יש את העניין של התחזקות הקדושה בעולם על החטא שהתגבר לפניה, ולכן זה קשור בכל הדורות עד לדוגמה אצל עזאל, ולכן מרמזים על עזאל, כשזורקים לעזאזל לכפר על חטאינו. השעיר לעזאזל והשעיר לקרבן צריכים להיות שוים: 'שני שעירי יום הכפורים מצותן שיהיו שניהן שוין במראה, ובקומה, ובדמים, ובלקיחתן כאחד' (משנה יומא ו,א), למה?- אלא כמו שאמרנו קודם, יצה"ר מיועד כדי להתגבר עליו, הוא מיועד לחיזוק הקדושה (רק בדרך של נסיון לחטא) ולכן שני השעירים, שאחד לה' ואחד כנגד החטאים, שניהם שוים, שניהם לקדושה, אלא שדרכם שונות, ולכן זה הולך למקדש וזה לעזאזל, ומתפרק כרצוננו להתנתק מהחטא, וישאר רק לה', שהכח לה' יתחזק. לכן מדמים במדרש לכח שבא להעלותנו אבל בפועל חיזק את החטא (עזאל), ואחד התעלה (שמחזאי) ואחד נישאר קשר לחטא (עזאל), שכך בשעירים האחד מתעלה והאחד מתפרק, כנגד שאנו רוצים להתחזק בקדושה גם בהתרחקות מהחטא. והנה נאמר על ביטול כח יצר הע"ז 'נפק כגוריא דנורא מבית קדשי הקדשים, אמר להו נביא לישראל: היינו יצרא דע"ז' (סנהדרין סד,א) וידוע בשם מרן הרב (קוק) זצ"ל, שזהו כח הקדושה שהתמעטה בעקבות ביטול כח יצר הע"ז, כי זה לעומת זה. ורצו גם לבטל את יצר העריות אלא שראו שלא הוטלה ביצה (שם) ניראה שזה רמז שאם היו מבטלים את יצר העריות לגמרי, כל החטאים היו מימלא מתבטלים, אולם עדיין לא הגיע הזמן לגאולה השלמה (הם התלבטו האם בית השני הוא הבית שלעתיד או שלא, ולכן רצו לנסות), וזהו ביצה, רמז לתרנגול שניקרא 'גבר' רמז לאדם שעדיין לא תיקן את העולם לגמרי, שעדיין יש מה לתקן, ולכן עדיין יש מקום ליצה"ר בעולם. (אולי לכן נהגו לעשות כפרות בתרנגול). והעולם הולך וניתקן במעשינו, וזאת מרמזים במקדש בשעירים, שמתעלים בקרבן לה', זאת ע"י התמודדות והשמדת הרע. עד שלעתיד יהיה "וגר.. ונמר עם גדי ירבץ" וגו' (ישעיה יא,ו) שהנמר שהוא עז 'הוי עז כנמר' (אבות ה,כ) הוא יחיה עם גדי שהוא הולד הצעיר (גם) של עז, שזהו שזורקים לעזאל, שהוא בכחו עז (חזק) שעיר עיזים (לשון עז) כדי שיתכפרו חטאנו ונתעלה לצעלת העתיד שהנמר (העז) יחיה עם עז, שלא יהיה עוז רע. אולי זהו 'יהודה בן תימא אומר: הוי עז כנמר, וקל כנשר, ורץ כצבי, וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים' (שם) שכנמר עז להתגבר על יצר העריות שהוא עז, וכרמז 'ובעזות פנים כתיב "ומצח אשה זונה היה לך" (זבחים פח,ב) [שם יש לעריות משהו אחר, אבל הקשר לזונה מלמד על קשר של העזות פנים לעריות] וזהו בשעיר עזים לעזאזל נגד העריות. וגבור כארי, הוא החלק שהיה מחובר לע"ז, כמו שנאמר שיצא מקה"ק כנגדו, וכיום אין את שיא הכח הזה, ואנו צריכים להתשמש בכח הגיבור שנותר לנו לעבודת ה', שניהם כנגד חלק הלאוין. קל כנשר, זהו חלק השמימי (עף כנשר), וצבי הוא חלק הקדושה בעשיה בעולם, כנגד א"י שמתקנים בה את העולם "ארץ חמדה נחלת צבי" (ירמיהו ג,יט) שהם כנגד מצות עשה, שמחברים שמים וארץ בעשית קדושה, מעלים את עצמנו כמלאכים ואף את הגשמי להיות קדוש. או שאפשר שרומז בחיות אלו לעברות החמורות. אריה רמז לע"ז, נמר לעריות, נשר רומז ללשוה"ר "עוף השמים יוליך את הקול" (משלי י,כ) וצבי לשפיכות דמים "יאכלנו כצבי וכאיל, רק הדם לא תאכלו על הארץ תשפכנו כמים" (דברים יב,טו-טז) או "הצבי ישראל על במותיך חלל" (שמואל ב,א,יט). ששלושת העברות החמורות ולשוה"ר שכנגדם (ערכין טו,ב) הם הכי חמורים, ולכן אומר שאת הכח החזק הזה בעצם מטרתו לבטאו ככח הקדושה. לכן ביוה"כ זהו זמן לשידוכים, כמו שסיפרו חז"ל 'אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהם בני ירושלים יוצאין בכלי לבן שאולים, כדי שלא לבייש את מי שאין לו. וכל הכלים טעונין טבילה. ובנות ירושלים יוצאות וחונות בכרמים. וכך הן אומרות, שא נא בחור עיניך וראה, מה אתה בורר לך' וכו' (משנה תענית ד,ח) שאז חלק הקשר בינו לבינה נקי וטהור בעקבות השעיר לעזאזל (כמו שמרן גדול הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א מסביר [ב'מועדי ישראל', יוה"כ] שהפרץ שמחה היה בעקבות הלבנת לשון הזהורית שראו שנימחל העוונות. והרי הלבנתה היתה בעקבות הזריקה בעזאזל, כך שזה קשור ישירות לביטול כל העריות). וניראה שרמזו במשנה, שאמרו 'וכל הכלים טעונין טבילה' שזה נכון הלכתית, אבל מדוע להכניס זאת כאן?- ניראה שזה רמז לדברנו, שהאדם הוא נחשב ככלי 'דאמר רבא: כולהו גופי דרופתקי נינהו, טובי לדזכי דהוי דרופתקי דאורייתא' (סנהדרין צט,ב), האדם הוא כלי תלוי מה עושה עם עצמו, למה הוא משתמש בכלי. זהו שהשעירים מלמדים אותנו , מה אנו עושים עם עצמנו, שמצד אחד זה לה' וצד שני מושך לחטא, ואנו צריכים להתחזק ולבער את החטא מהעולם (כשעיר המתפרק בעזאזל) ולהתחבר לה' (כשעיר לה'). ולכן זורקים את השעיר לעזאזל מההר, כנגד '..כדדרש רבי יהודה: לעתיד לבא מביאו הקב"ה ליצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים. צדיקים נדמה להם כהר גבוה, ורשעים נדמה להם כחוט השערה' וכו' (סוכה נב,א) לכן השעיר כנגד כח חטאינו ניזרק מהר גבוה, ולשעיר קושרים חוט של זהורית, כנגד חוט השערה שניראה לרשעים. וביוה"כ (אחרי הלבנת הזהורית מהשעיר לעזאזל) 'ובנות ירושלים יוצאות וחונות בכרמים' (תענית, שם) שמהכרמים מוציאים ענבים שמהם יין, שהוא יכול להביא לידי פריצות (כמו במשתה אחשורוש), באות בנות ירושלים לכרמים לומר שעכשיו אין את כח יצר העריות. 'וכך הן אומרות: שא נא בחור עיניך וראה מה אתה בורר לך. אל תיתן עיניך בנואי, אלא תן עיניך במשפחה' אל תסתכל על הנוי, כמעשהו של עזאל שמחטיא ביצר עריות ע"י המראה, אלא הסתכל למשפחה, למטרה הקדושה של חיבור בינו לבינה, שבחיבורם 'דריש ר"ע: איש ואשה זכו שכינה ביניהן' וכו' (סוטה יז,א) שמקדשים בזה את העולם לשכינת ה'. 'וכן הוא אומר "צאנה וראינה בנות ציון, במלך שלמה בעטרה שעיטרה לו אימו ביום חתונתו, וביום שמחת ליבו". "ביום חתונתו" זה מתן תורה. "וביום שמחת ליבו" זה בניין בית המקדש. יהי רצון שייבנה בימינו', לשם מה מביאים זאת?- ניראה שמלמד על מה שהיה בזמן מתן תורה, שזהו גם הנפילה בעגל, עד התיקון במתן הלוחות השניים. ובעקבות הנפילה היו צריכים את ביהמק"ד להשרות שכינת ה' בעולם (שצריך מקום מוגדר לשכינה, בעקבות חטא העגל. ראה ב'תורת המקרא' “תרומה” למרן שר התורה הגרש”ג זצוק”ל זיע”א) שהיא כהמשך מכח מתן תורה. ולכן ביוה"כ שכנגד הסליחה על חטא העגל, זורקים לעזאזל כנגד הנפילה בעגל במקום להתחזק שלא ליפול, שכך מתכפרים בכח סליחתו של ה' ביוה"כ, וממשיכים כח ליתחזק ולתקן את העולם למעלה קדושה יותר. לכן מקשרים במשנה לזיווגים שביוה"כ, שאף הוא קשור בכח זה של התחזקות בקדושה נגד יצה"ר ששורשו בעריות, ומלמדת המשנה שלכן המשל בפס' בשיר השירים הוא ביום חתונה, לרמז על כל זאת, והעולם מתעלה במשך הזמן בתיקוננו, עד שיתוקן כל העולם ונגיע לגאולה, ונזכה לביהמק"ד השלשי המתוקן 'יהי רצון שייבנה בימנו'.