פרשת ניצבים
ראש השנה
"אין אדם שלם
ואין יהודי שלם עד שיהיה שותף עם חברו יחד, בצוותא ואחווה, ולא עוד אלא אף הפשוט
שבפשוטים בכוחו להשלים את הגדול שבגדולים" (תולדות יעקב יוסף).
הראש של השנה
ראש השנה מכריז בקול
גדול "יש מלך לעולם" ומזמין את כולנו ליטול חלק בהכתרת המלך. עיקר
העבודה שלנו בראש השנה זה קבלת עול מלכות שמים. אנחנו מבקשים בתפילה "מלוך על
כל העולם כולו בכבודך" וכל הזמן אומרים וצועקים את המילה "מלך".
העניין של ראש השנה זה הביטול, זה להגיע לשיא הביטול, להמליך את ה' ולדעת שאין עוד
מלבדו. כי ככל שאדם מפנים יותר את האין עוד מלבדו, ככה יש לו פחות יסורים בחיים,
נעשה לו טוב בלב. הצרה אולי לא נפתרה, אבל הכאב שבלב קצת נירגע. להמליך את ה' זה
לזכור אותו כל רגע. ראש השנה זה יום הזיכרון. אדם צריך לזכור את ה' בכל מצב. האדם
נברא למטה בשביל שהוא יזכור את ה' למעלה, וכמה שהוא יותר למטה, ככה הזכויות שלו
יותר גדולות כשהוא זוכר את ה' למעלה, זה נסיון יותר קשה, אז יש לו יותר שכר, לזכור
את ה' זה לזכור את התכלית, לזכור בשביל מה באנו לפה, לזכור שאנחנו יהודים, לזכור
את התפקיד שלנו. את היעוד שלנו. ה' ברא את
כל בני האדם חסרים, לכולם קשה, אף אחד לא קל לו, אין אחד שלא חסר לו, אבל מה עשה
הקב"ה? ברא נפשות שהן חסרות וברא גם השלמה לכל החסרונות. "בורא נפשות.
רבות וחסרונן". צריך לשמוח שזכינו להיות יהודים, שזכינו להיות הבנים של
הקב"ה, שזכינו למצוא השלמה לכל החסרונות שלנו בתוך התורה הקדושה, בתוך כל
התפילות, בתוך כל פסוקי התהילים של דוד המלך, בתוך כל דברי חז"ל, בתוך
הקדושה.
בראש השנה צריך
"להחזיק ראש", לזכור שקיבלנו במתנה יומיים שבהם אנחנו מכינים את כל השנה
כולה. איך שנתפלל בראש השנה, ככה נתפלל כל השנה.
איך שנהיה שמחים, לא שמחה של ריקודים ברחובות, בראש השנה זה "גילו
ברעדה", ככה נהייה שמחים כל השנה.
כמו שיש לבן אדם ראש,
כך יש גם לשנה ראש. וכמו שאצל הבן אדם הכל זה הראש, הראש אומר ליד להתרומם, ולרגל
לצעוד, הכל אומר הראש, כל הגוף זה השתלשלות של הראש, כך גם ראש השנה. כל השנה כולה
כלולה בראש השנה. ראש השנה זה האור האלוקי שמגיע בתחילת השנה, והאור הזה מתחיל
עכשיו להתפשט בכל האיברים של השנה. כל העבודה שהאדם צריך לעשות בעולם זה לבדוק מה
שקורה לו בראש, ולתקן מה שיש לו בראש, לשמור על מחשבות טובות, על קדושת המוח, על
קדושת המחשבה, משם נמשך הכל, משם נמשכות כל הפעולות, אנחנו לא צריכים לעשות עבודה
אם עושים את העבודה עם הראש, הכל כבר נעשה ממילא.
ראש השנה זו המעטפה
שבתוכה כלולה כל השנה כולה. צריך להזכיר לעצמנו כל הזמן מה שאפשר להשיג ביומיים
האלה, לחיות את זה שביומיים האלה אנו בוראים את השנה כולה.
["יש לנו גם
משפט וגם צדקה. 'משפט וצדקה ביעקב אתה עשית'. או כמו שזה מופיע בתפילת ראש השנה,
'ואתה במשפט תעשה צדקה'. אנחנו בעצם בטוחים באהבת ה' אותנו, אנחנו ממש בטוחים
ומאמינים שה' יזכה אותנו במשפט, ואם חלילה
אנחנו במשפט לא נצא כל כך בסדר, אז הוא יתן לנו מהאוצר מתנת חינם שלו, מהצדקה שהוא
יודע לעשות, יחד עם המשפט, ואנחנו ככה נצא בעזרת השם, כולנו, באמת לחיים טובים
לשמחה אמיתית ובאמת לשלום, גם שלום כללי בעולמות ובעם ישראל וגם שלום פרטי אצל כל
אחד ואחד, בתוך הלב, בתוך הנשמה, בתוך המשפחה, ועם השמחה הזו מתלבשים בבגדים לבנים
ובשמחה באים לבית הכנסת, שיודעים שה' אוהב אותנו וה' רוצה אותנו ואנחנו ממש
מאמינים שה' במשפט עושה צדקה. אפילו שזה משפט"] (באור פני מלך).
למה זה משפט? כי
הקב"ה ברא עולם כדי שהעולם יתנהג בדרך
מסויימת, שהיא מביאה את התכלית. אל המטרה שבשבילה ה' ברא את העולם. התכלית הזאת
היא בנויה על כל מיני חוקים ומשפטים. הקב"ה לא יכול לוותר על המשפט. אבל
מכיון שאנחנו מאד חלשים, נמצאים בתוך גוף ובתוך כל מיני קשיים, והקב"ה מאד
מאד אוהב אותנו, ולא רוצה להכשיל אותנו, לכן – "אתה במשפט תעשה צדקה".
אומנם זה יהיה בתוך משפט, אבל זה יהיה צדקה, כלומר הקב"ה יודע לעשות דבר כזה
פלאי, לצרף את שני הניגודים האלה, הקוטביים האלה, את המשפט שזה דין, זה חוק ואת
הצדקה שזה מתנת חינם.
אנחנו צריכים לעשות
את החלק שלנו ולהשתדל כמה שיותר לזכות באמת במשפט, לא רק לבקש מתנת חינם, אבל גם
זה בשמחה. רועדים אבל שמחים. כי אנחנו יודעים שה' מאד אוהב אותנו שזה הסוד של
המחילה הגדולה של ראש השנה. מי שמעורר את עצמו לתשובה, ומבקש רחמים, מי שמבקש חסד
חינם הוא יצא מהיום הזה באמת לחיים טובים, לשמחה ולשלום.
העולם הזה נברא רק
בשביל דבר אחד, שכל רגע ורגע נזכור את ה' ונזכיר את ה'. אדם, כל מה שעובר עליו כל
היום זה רק כדי שהוא יגיד ברוך ה', בעזרת ה', אם ירצה ה'. הקב"ה ברא את העולם
כדי שנדע ממנו, כדי שנכיר אותו, כדי שנדע שאנחנו לא יכולים בלעדיו, שנדע שאנחנו כל
רגע ורגע תלויים בו.
כמה שהאדם יותר מצליח
להתרכז בעניין הזה שכל דבר זה מה', שאין עוד מלבדו, שאין בלתו ממש, ככה הוא מבטל
את היסורים שלו, ככה הוא פותר את כל הבעיות שלו.
מתי אדם יודע שהוא
זכה לאמונה שלמה? כשכל הזמן הוא אומר תודה. הכל טוב, גם מה שנראה רע. דרכי ה'
נעלמות, אבל כולן מובילות אל הסוף הטוב. גם אם מה שבדרך הוא לא כל כך מובן. כל זמן
שבן אדם מתעצבן ממה שעובר עליו, הוא רחוק מאמונה. אתה חושב שאתה כועס על בני
אדם אבל אתה בעצם כועס על ה' כי ה' מנהל
פה את העולם. אנחנו שוכחים, אנחנו מתבלבלים, אנחנו כל הזמן חושבים על עצמנו ושוכחים
את ה'. נמצאים בשכחה.
תוך כדי הריצה של
החיים יש המון זמן שאפשר לחשוב על ה' במקום לחשוב על שטויות. ה' תודה רבה. כשאדם
אומר תודה הוא מתחבר אל ה'. הוא זוכר שכל מה שהוא מקבל זה מהשם.
אני נוסע אל הצדיק
שאמר "הראש השנה שלי עולה על הכל". אני בא אליו כמו ילד קטן ובוכה ומבקש
סליחה ומתחנן שיעזור לי לחזור הביתה אדם אחר. אני מבקש סליחה ומחילה על כל מה
שעשיתי השנה שגרם לי להתרחק מהשם, ומבקש שהשנה החדשה תהיה מלאה בדברים שרק יקרבו
אותי.
אני לא בא ל"קבר
של רבינו", אני בא לרבינו הקדוש בכבודו ובעצמו, אני בא להיפגש עם רבינו. אני
מתאמץ לעשות תשובה על כמה שיותר דברים כדי להגיע נקי למשפט. ככה, בשיא התמימות
מבקש סליחה ומתחנן שהקב"ה יפתח לי דף חדש ויעזור לי להצליח בדרך החדשה שאני
כל כך רוצה להתחיל ללכת בה.
מורנו הרב:
"כשנוסעים לרבנו מקבלים יראת שמים, רבינו אומר "אני אוצר של יראת
שמים", מכל פסיעה שנוסעים לרבינו, מקבלים יראה, מכל פסיעה נברא מלאך. מכל
תנועה בשביל רבינו נבראים מלאכים עוד מלאך ועוד מלאך. רק מהנסיעה לבד זוכים לקבל
אור גדול. כי רבינו זה אש. נוסעים לרבינו נוסעים על דרכים של אש. רבינו זה עמודא
דנורא, רבינו הקדוש כולו היה אש להבה לה' יתברך, הוא מעולם לא ראה את העולם, מעולם
לא שמע את העולם, לא עניין אותו כלום בעולם. כל העבודה של האדם היא לחפש את הצדיק
האמיתי. אפילו כשאדם יודע כבר שיש רבי נחמן, אבל הוא עדיין לא יודע מה זה רבי
נחמן! כל העבודה מיום שאדם נולד עד היום שהוא נפטר, זה
לחפש את הצדיק, שאצלו כל הישועות וכל הרפואות וכל הברכות. אדם כבר התקרב לרבינו,
כבר עשה את הצעד, עזב את השטויות, תתאמץ עוד קצת לקיים את דברי רבינו, אז תוכל
לקבל את התיקון בשלימות. אין דרגה שרבינו לא יוכל להביא אותך אליה!"
אצל הצדיק אתה צריך
להיות במדרגה של נער בוכה, לבכות לפני השם יתברך ממש כפי שילד בוכה לפני אביו. כמו
שרואים אנשים פשוטים, שניגשים לציון הקדוש בתמימות ובפשיטות, וצועקים בכל נפשם על
נפשם, ופתאום נפתח להם הלב, ומתחילים להתחרט על העבר, ולבכות בדמעות שליש, שהם
בעצמם לא האמינו שיוכל לקרות להם דבר כזה בחייהם.
"אתם ניצבים היום כולכם" (כט, ט).
לעולם קוראים פרשת
ניצבים בשבת שלפני ראש השנה, שכבר אז אנו ניצבים לקראת יום הדין הגדול והנורא,
וכשמהדהד בחלל בית הכנסת "אתם ניצבים היום", אנחנו יודעים שהכוונה היא
לראש השנה, היום שבו ניצבים אנו לפני בורא עולם ועוברים לפניו כבני מרון במשפט
הפלאי הזה, שיש בו כאמור גם משפט וגם צדקה. מילת מפתח _ כולכם! אתם ניצבים כולכם!
כשיהודי זוכה לאהוב את כלל ישראל – אשרי חלקו. ככל שאדם דבוק יותר באהבת ישראל, כך
הוא דבוק יותר בה' אלוקיו. אי אפשר להתחבר עם ה' אם אין לנו חיבור אחד אל השני.
יש דברים שהם בלב,
שלא כל אחד רואה. כל יהודי ויהודי, אפילו שהמעשים שלו לא כל כך טובים, אבל הלב שלו
טוב. הרצונות שלו טובים. הנשמה שלו טובה. אם הוא עשה משהו לא טוב הוא מתחרט.
הקב"ה רואה את הכל, אנחנו לא. צריך להתאמץ ולהתחבר עם הנשמה הקדושה של השני
ולא לתת ח"ו לסממנים חיצוניים להיות חוצץ בין נשמותינו.
צריך הרבה ענוה
ושפלות. לדעת שגם השני עשה היום משהו טוב. אפילו יותר טוב ממה שאני עשיתי. מה שאני
עשיתי זה כלום לעומת מה שהוא עשה. וגם השלישי עשה וכולנו ביחד עשינו, אני לא יכול
לחשוב שאני המוצלח ואין לי כוח היום לאף אחד. אני לא רוצה לראות אף אחד. אני בקושי
סוחב את עצמו ובקושי יכול לסבול את מה
שעובר עלי ואין לי כוח לתת תשומת לב לשני או לעודד אותו ולא שהשני ירחם עלי ויתן
לי פתאום תשומת לב. אלה רגשות שצריך להתגבר עליהם. יכול להיות שהם רגשית נכונים
במצב מסויים כמו שקוהלת אמר: שיש עת כזאת ועת כזאת, יש רגעים שאדם צריך שלא יראו
אותו והוא יהיה עם עצמו וכו'. אך אסור שזו תהיה מציאות מקובעת ח"ו. כי הבן
אדם, כל נשמה ונשמה של כל אחד ואחד היא בעצם
חלק מנשמה אחת כללית, מנשמת עם ישראל, וכשהיא נשלמת היא בעצם השכינה הקדושה.
יש דברים שאתה לא
יכול לעשות לבד. מה שלא הצליח לעשות רבי עקיבא, הצליח רשב"י בזכות האחדות
ואהבת החברים. אנחנו חיים היום במעגלים מעגלים, כל אחד והמעגל שלו אבל בעצם זה הכל
הכנה למעגל הגדול שיהיה בעזרת ה' כשכולם יהיו ביחד. "כולנו בני איש אחד
נחנו", ה' רוצה את השלמות של כולם יחד, יחד שבטי ישראל.
כל יהודי קיבל ניצוץ
וכל ניצוץ הוא חלק אחר מהשלם, אז בכל אחד יש משהו אחר, שאין בשני בשום אופן. צריך
לאהוב כל יהודי, לזכור שלה יש נחת מכל יהודי. האם בגלל שהשני נולד בארץ מסויימת
הוא או אבותיו, זו סיבה לשנוא אותו? מה, הוא קבע איפה הוא יוולד? בגלל שאדם משתייך
לחוג מסויים, או לרב מסויים, זו סיבה לשנוא אותו ולהוקיע אותו? האם זה מה שה' רוצה
מאתנו? אדם חייב לשמור על עצמו ממחלוקת. לאחוז רק בדרכי שלום. כי אין רווחים
במחלוקת! כי כשיש פירוד ומחלוקת ה' מסתלק משם! אדם צריך להחזיק בשלום ואהבה עם כל
יהודי ולהתפלל לה' שיציל את עם ישראל מכל מחלוקת ושנאת חינם ושיהיו רק שלום ואהבה
בין כל עם ישראל.
זה המסר של ניצבים.
זה המסר של ראש השנה. זה המסר של רבינו הקדוש שכשעמד להסתלק מן העולם אמר:
"רק תחזיקו עצמכם ביחד, אז תהיו אנשים כשרים". ליהודים שחיים בין הגויים,
מחוץ לארץ ישראל, עליה לארץ ישראל זה להגשים את היחד. כמו בסיפור הבא:
שלושה סימנים וקופאי אחד
עדשת הסיפור מופנית
לליטא, שם בעיירה קטנה התגוררו להם הרב רפאל והרבנית שרה רחל פליכטמן עם שבעת
ילדיהם, שהגדול שביניהם אברהם, עדיין לא מלאו לו 14 שנים. כמה עשרות משפחות
יהודיות תקעו שם יתד באותה עיירה, שקטה ואדישה משהו, אך הלהבה היהודית בערה שם,
ועוד איך בערה. תורה למדו שם במסירות ממש למרות העניות הקשה, והילדים המוכשרים
ביותר נסעו לוילנא או לראדין כדי לצמוח לאילנות גבוהים. לפליכטמנים היתה חנות לא
שוקקת ולא מזהירה במיוחד לממכר דגים מלוחים ולשימורי ירקות. הם התפרנסו מפרוטות
אבל ידעו לשמוח בשמחת התורה, המפכה בהם. עד לאותו בוקר בראש חודש אייר, שנשא בחובו
זעזוע נורא. חווהל'ה בת הארבע סיפרה כמשיחה לפי תומה שהמוזג הנוצרי הגיבן ייבגני,
נתן לה במתנה חתיכת נקניק וסוכריה והיא ברכה "שהכל", כי גם על סוכריה
וגם על נקניק מברכים "שהכל"... "הילדה אכלה דבר אחר!" זעקה
הרבנית. הרב רפאל חש צמרמורת צוננת בכל גופו. זעזוע משפחתי. בצהריים הגיע הדוור
איוון יברונסקי ובידו מעטפה מארץ ישראל. וזו לשונו של המכתב שבתוכה: "אחי
היקר רפאל שלומך ישגה. אין קדושה וטהורה כארץ ישראל. אני מתגורר כאן כבר שנתיים
בירושלים עיר הנצח, ולומד בכולל חשוב עם כמה מחכמי ירושלים. כדאי לך לעזוב את ארץ
טומאת העמים, ולבוא עם כל בני המשפחה לחונן את עפר הארץ בה הלכו אבותינו אברהם
יצחק ויעקב, ולהתבשם מאורותיה של השכינה הקדושה שלא זזה מעולם מן הכותל המערבי, שם
אנו מתפללים מידי בוקר. מכור את מעט מטלטליך, קנה כרטיס ואני כבר אעשה הכל שתשתלב
בירושלים תובב"א. אחיך אוהבך משה נחמן".
"אחיך צודק. כאן
לא מקומנו. הגוי הערל טימא את נשמתה של בתנו, ומי יודע מה ילד יום" אמרה
הרבנית המודאגת. "זו החלטה לא פשוטה שרה רחל, אף נשמתי צועקת ארץ ישראל, אך
המסע יקר מאד, מעבר להיותו מפרך. ואנחנו בחסדי השם יתברך, עם מה שמרוויחים קונים
פת וגבינה. אצטרך להתייעץ עם גדול הדור מרן "החפץ חיים", האם לקום
וללכת. סוף סוף אני מכהן כאן כמרביץ תורה, מוהל ושוחט... יגעים הדברים" השיב
הרב.
שוב דפיקה בדלת,
הדוור יברונסקי אוחז בידו מעטפה ואומר "סליחה הרב פליכטמן, נזכרתי שיש לי עוד
מעטפה עבורך, דומני שאף היא הגיעה מארץ ישראל – פלשתינה". "עוד מעטפה
מארץ ישראל?" התפלא הבן הבכור אברהם, "מי יש לנו בארץ ישראל חוץ מדוד
משה נחמן? ממש מעניין?". רבי רפאל פתח את המעטפה, אט אט ובזהירות הוא שלף דף
צהבהב מקופל, ובו אותיות מודפסות של מכונת כתיבה. "לכבוד הרב הגאון המופלג
בתורה ויראה, רבי רפאל פליכטמן שליט"א. הנני פונה לכבוד תורתו בדחילו
וברחימו, ואחרי דרישת שלומך, אבקשך להיחלץ חושים למען תורתה של ארץ ישראל. לא,
אינני מבקש תרומה... אלא בשמם של כל בני התורה בירושלים הנני מבקש שכבודו ייחלץ
חושים ויעלה לארץ אבותינו, ויטול על כפתיו הרחבות לרומם את מסודות התורה, והרבצתה
בכל אתר ואתר בישוביה. על החתום אחד מגדולי רבני ירושלים וארץ ישראל". אותו
רב שלח כמה עשרות מכתבים לתלמידי חכמים ברחבי אירופה, ובהם קריאה מעומקא דליבא
לעלות ארצה.
"אבא, רבקהל'ה
אמרה לי שהגוי נתן לי לאכול דבר אחר" פרצה בבכי חווהל'ה הקטנה. הרב רפאל הביט
חליפות בבתו הקטנה, בשני המכתבים מארץ ישראל ובהם קריאה מאד ברורה. "רפאל,
תוך פחות משעה קיבלנו שלושה סימנים ברורים. המקרה הנורא עם הילדה, שני מכתבים –
הקוראים לנו לעלות ירושליימה – שהם ממש בנות – קול מן שמיא... ודומני שאפילו שאלת
רב אין כאן. מחכים לנו שם", סיכמה הרבנית. "וכסף מנלן?" שאל.
"יש לי כמה פרוטות שחסכתי מהיד לפה". "זה משמח, אך דומני שלא כדאי
שנעזוב כל המשפחה יחדיו, עדיף שאסע כחלוץ לפני המחנה עם שלושת הילדים הגדולים,
וכשאגיע לשם ואסתדר, אשלח לך טלגרמה עם עדכון מתי כדאי גם לכם להגיע". העזר
כנגדו הנהנה בהסכמה.
הרב רפאל למרות שלושת
הסימנים המובהקים שאותתו לו "סע לארץ ישראל" – החליט למרות הכל לקבל את
ברכתו של הכהן הגדול מראדין. רבן של כל בני הגולה האזין בקשב רב לרב פליכטמן,
לספקותיו, היסוסיו וסימניו, וסיכם בשתי מילים: "מעלין בקודש". פניה של
הרבנית שרה רחל – ששמעה
שתי מילים אלו שיצאו מפיו של כהן גדול – זהרו
מאושר. "אין לי ספק שהסיעתא דשמיא תעמוד ליממינו, ובכל אשר נפנה נעשה
ונצליח...".
הרב רפאל ישב על כסאו
במטבח הצר, עדיין פירפרו בקירבו היסוסים וחששות... "מצב הקופה שלנו צולע
לחלוטין, עם שטר של עשרה רובל אינני רואה שמץ של סיכוי להגיע לארץ ישראל. על פי
חשבון הכי מצומצם, מימון המסע הזה שיכלול את שלושת ילדינו הגדולים ואותי, הוא
לפחות 100 רובל. ושטר כזה דומני שראיתי לאחרונה כנראה בימי נעורי, בידיו של נגיד
עתיר הון..."
שרה רחל פליכטמן, אשה
גדולה בת למשפחה מיוחסת של חכמי תורה, שחושיה החדים ונקיי המבט לא הטעו אותה
מעולם, היתה נחרצת: "נלווה עוד 10 רובל, ויש לי עוד שני רובלים אחרונים
במגירת הלחם. הכנתי תיקים עם מלאי בגדים ומזון... והתפילות שלי ילוו אתכם, והשם לא
ימנע טוב להולכים בתמים. בטוחני שתגיעו לשלום לארץ ישראל, ומהר מאד תשלח אלינו
טלגרמה 'רעייתי אנחנו ממתינים לכם בירושלים עיר הקודש תבנה ותכונן. כסף לא יעצור
אותנו" כך הרבנית.
עם עשרים ושניים רובל
בכיס, שהורכבו משני שטרות של עשרה רובל, ועוד שני רובלים מנחושת, עלה הרב פליכטמן
לרכבת עם שלושת ילדיו הבוגרים, אברהם בן ה 14, שמעון בן ה12 ועם אלחנן בן 10.
רעייתו על רציף הרכבת ולצידה ארבעת הקטנטנים הכרוכים סביבה, מנופפת בידיה, זולגת
דמעות של אושר.
צפירה ארוכה, והרכבת
הכבדה החלה להניע גלגלים. הרב רפאל מישש את שני השטרות בכיס חולצתו, והביט מודאג
משהו, לעבר הקופאי כבד הגוף שישב בסופו של הקרון הראשון, ומכר כרטיסים לכל דיכפין.
הנסיעה ברכבת אמורה לעלות עשרה רובל, הכרכרה לנמל קצת פחות... אבל ההפלגה תעריפה
לפחות 80 רובל לארבעתם. וכסף מנלן? קומץ הפרוטות לא יספיק, זה פשוט. אבל אם שרה רחל
אומרת שנסתדר... אז נסתדר... הרכבת החלה לתפוש תאוצה, בעוד שהנוסעים ניגשים בזה
אחר זה לקופאי הגוי חסר הסבלנות. "נו, נו, לא להירדם עוד מעט יעבור המבקר של
הרכבת ויבדוק למי יש כרטיס, חבל שיהיו בושות" הרהר הרב רפאל. הרב רפאל ניגש
לקופאי והפקיד בידיו את השטר "בבקשה" הקופאי נטל את השטר בזריזות, תחבו
לתוך תיבת המתכת הגדושה בשטרות ומטבעות, והחלק בידו הימנית לאסוף עודף, תוך שהוא
מפקיד בידו השמאלית את ארבעת הכרטיסים ביד הרב המשתאה. "עודף? יתכן שמחיר
הכרטיס זול מכפי מה שחשבתי" הרהר.
הרב פליכטמן אחז את
העודף, טמנו בכיס חולצתו והתיישב. לפתע נכנס לקרון גבר משופם גבה קומה חבוש קסקט
צהוב וסימן בידו לקופאי "אני פה". הוא צעד לאיטו, והביט בעין בוחנת
הקופאי, מה נכנס מה יוצא. הנוסע היהודי שלנו הביט בכרטיסים, ופניו עטו ארשת תמהון.
כל כרטיס עולה שנים וחצי רובל, כפול ארבעה, סה"כ עשרה רובל. מה פתאום קיבלתי
עודף? הוא הכניס ידו לכיס חולצתו ולתדהמתו בכיס שכן אחד כבוד, סכום של 90 רובל, לא
פחות, שטר אחד בן 50 רובל, ועוד ארבעה שטרות של 10 רובלים. מה קורה פה? הוא ניגש
בדחילו ורחימו לקופאי ולחש לו "אדוני, עשית כאן טעות, החזרת לי המון כסף עודף
קח זאת בחזרה, טעית". "שתוק, והסתלק מכאן יהודון", סינן הקופאי
מבין שיניו. "אבל" ניסה הנוסע הישר...
"הסתלק טיפש,
ואל תפריע לי", חתם הקופאי. הרב פליכטמן התיישב כולו נסער. "אינני גנב
וגם לא גזלן, שהרי גזל גוי הוא איסור גמור. עם כל חיסרון הכיס שיש לי, לא אותר,
אני אחזיר לו את הכסף". הוא ניגש בשנית לקופאי, גהר לעברו ולחש "אדוני,
אולי לא הבנת...". "יהודון חצוף" התקצף הקופאי, "אתה מפריע לי
לעבוד, אם עוד פעם תגש אלי, אני פשוט מכה אותך ומשליך אותך מן הרכבת". למה
להאריך אם ניתן לקצר. הנסיעה הסתיימה בכי טוב, הרב פליכטמן ושלושת ילדיו, שכרו
כרכרה, נסעו לנמל, שילמו במיטב כספו של הקופאי את כרטיסי ההפלגה באוניה. לאחר
שבועיים עגנו בנמל חיפה, ופניהם על טנדר אנגלי, ירושלימה.
כעבור שלושה חודשים,
נשלחה הטלגרמה לרעייתו הנאמנה שציפתה לסימן חיים, וזמן קצר אחר כך התאחדה המשפחה,
תקעה יתד בבית שכור קטן ברובע היהודי, והחלה חיים חדשים של רוחניות ויראת שמים
בעיר הקודש.
אלא שחידת הקופאי
הליטאי הפכה אצל הפליכטמנים למוקד של השערות מהשערות שונות, שהרי 90 הרובלים
שניתנו כעודף, הם ללא ספק נס, ואפילו נס גלוי. היו כאלה שהפליגו על כנפי דמיונם
וטענו בתוקף שהקופאי העצבני, לא היה אלא אליהו הנביא בכבודו ובעצמו. "נו,
נו", הנהנו הפליכטמנים "אבא שלנו אומנם תלמיד חכם וצדיק, אבל גילוי
אליהו ספק אם היה לו".
40 שנים חלפו, ואיש
גבה קומה מושפם וגמלוני משהו, נכנס לבית הכנסת, שם שקד על תלמודו הרב רפאל
פליכטמן. "אני זוכר את הפרצוף הזה" הבליחה מחשבה בליבו, "אבל
מהיכן?". חצי דקה אחר שנזכר, נפתחה שיחה מרתקת. המשופם הקשיש שעטה על ראשו
כיפה קטנה, נתגלה כטיפוס חיוני וצבעוני, ובלשון ציורית חשף את סוד הקופאי.
"ובכן, הרבה זוכרים אותי. חברת הרכבות השתמשה בשרותי כפקח ראשי על הקופאים
שברכבות. מוכרי הכרטיסים בקרון המיוחד לכך נחשדו בהעלמת כספים, אבל לי היתה עין
בוחנת וידעתי לקלוט קופאי גזלן או קופאי נאמן. המקרה שאתה זוכר, הרב פליכטמן, זכור
גם לי היטב. הקופאי הליטאי ההוא, היה דווקא טיפוס אמין, שלא שלח ידו בגניבה. אלא
שהוא באמת טעה, הוא חשב שקיבל ממך שטר בן 100 רובל ולכן החזיר לך 90 רובל. כמה
דקות אחר כך הוא הבחין בטעות והחליט לקום ולבדוק מי הנוסע שקיבל עודף שלא כדין.
אלא שבאותה שניה נכנסתי לקרון כדי לבצע ביקורת. הליטאי השתנק, ומרוב חרדה פן יפוטר
עקב רשלנותו הכניס מכיסו הפרטי לקופה את הסכום החסר. הוא העדיף לממן מכיסו סכום זה,
העיקר לשמור על מקום עבודתו המכובד. וכשאתה ניגשת להחזיר את העודף הוא נבהל, וחשש
שמא אגלה את העובדה כי הוא חסר אחריות ורשלן שמאבד את כספי החברה, ולכן סילק אותך
משם, כדי שלא אתפוש אותו בקלקלתו"."מה רבו מעשיך השם" התפעל הרב
פילכטמן. "ומתי וכיצד נודע לך מכך?"
חייך האיש "גם אני יהודי ועליתי ארצה עם פתחית מסך הברזל. הקופאי הליטאי הוא
שכן שלי, ובטרם צאתי לפנסיה, כאשר עמדתי לנסוע לארץ, הוא התוודה על מחדלו, אבל היה
מספיק אנושי לומר: "אינני מצטער
שעזרתי ליהודי".
"אמרנו לך שזה
לא אליהו הנביא" אמרו הנכדים לסבא רפאל. "מי אמר לכם כיצד נראה אליהו
הנביא"? שאלה סבתא שרה רחל "והתפילות שלי הן לא אליהו הנביא?"חתמה
את הרב שיח.
תפילה
רבונו של עולם
הדבור הזה שכל השנה
תלויה באיך שאנו נהייה ביומיים האלה של ראש השנה קצת מלחיץ אותי. תרגיע אותי אבא,
תעזור לי להיות קודם כל בשמחה.
שמחה על שזכינו להיות
חלק מהקיבוץ הקדוש הזה שמתאחד ומתלכד באהבה שלו אליך, באהבת הצדיק ובאהבת החברים
שמגיעים לכאן מכל קצוות העולם. שנזכה למעט בדיבור כפי שנהוג בימים האלה כדי לא
להיכשל חלילה בדבור אסור, ולהאריך בתפילות הנפלאות עם הניגונים של ראש השנה.
שנזכה לחשוב מחשבות
טובות ולהביט על כולם בעיניים טובות ולהרגיש התעוררות והתלהבות ושמחה עצומה שילוו
אותנו כל השנה כולה.
רבונו של עולם
זכה אותי לראות את
הרחמים שלך בתוך כל מה שקורה. לראות את החסד בתוך הדין. את ההרחבה בתוך הצרה. את
הצדקה בתוך המשפט. כי כשאני מתרגל לראות ככה את העניינים, אז יותר קל. אז אני יותר
רגוע אפילו שהצרה עוד לא עברה. כי אז רואים עין בעין שאתה אתנו גם בתוך הדברים
הקשים שעוברים עלינו. ומבינים שהיינו צריכים לעבור את מה שעברנו אך אתה אבא כל כך
אוהב אותנו, כל כך מרחם עלינו שאתה מנסה להמתיק לנו את הצרה, שיהיה כמה שפחות כואב,
והכל אז ניראה כל כך אחרת.
רבונו של עולם
אני מבקש בשבילי,
ובשביל בני משפחתי ובשביל כל עם ישראל:
שתהיה לנו שנה של התקרבות אליך, שנזכה להרגיש אותך בלב כמה שיותר, שנזכה לאהוב את
החברים ובזכות זה נזכה לאהוב אותך אבא אהבה אינסופית.
שנזכה לשנה של
ישועות, שכל אחד יזכה לרפואתו, לזיווגו, לתינוקו, לתיקונו, כל אחד מה שהוא צריך
ובעצם שנזכה להיות דבוקים בך, כי זו הישועה כוללת כבר את הכל.
שנה טובה ומתוקה,
ומבורכת ומאושרת, שנה של גאולה.
ומבורכת ומאושרת
שנה של גאולה
שבת שלום
הרב מנחם אזולאי
