מיישב דברי רש"י מקושיית ה'לוית חן'
'ועשיתם לו כאשר זמם' (יט יט): פירש"י כאשר זמם
ולא כאשר עשה, מכאן אמרו (מכות ה:) הרגו אין נהרגין.
וכתב בספר 'לוית חן' לתמוה על דברי רש"י אלו שלא
נמצא בשום מקום בחז"ל ללמוד דין זה מקרא דכאשר
זמם, ואדרבה במשנה (מכות ה:) מבואר שלומדים זאת
מתיבה אחרת בפסוק דאי' שם שלומדים מהפסוק 'נפש
תחת נפש' שאין העדים נעשים זוממים עד שיגמר הדין,
והמשנה מוסיפה שהצדוקים דורשים מפסוק זה לומר
שאינם נעשים זוממים עד שיהרג, אך החכמים אינם
דורשים כן משום דכתיב ועשיתם לו כאשר זמם לעשות
לאחיו והרי אחיו קיים, ולכך אומרים שהפסוק 'נפש תחת
נפש' בא ללמדינו שדין דעידים זוממים היינו רק לאחר
גמר דין עיי"ש. מכל מקום אנו רואים במפורש שהלימוד
הוא מתיבת לאחיו דמשמע שהוא קיים כי לאחר מיתה
אינו נחשב כאחיו. ומכח דברי המשנה אלו העלה ה'לוית
חן' דלא כדברי רש"י שכתב שהדרשה היא מתיבות
כאשר זמם.
ונראה ליישב דברי רש"י דאדרבה מגמרא (סנהדרין
צ.) מוכח היפך מה שכתב ה'לוית חן' ומשמע התם
דמתיבת לאחיו אי אפשר ללמוד כי הרי מצינו בגמרא
(שם) שלמדו דין אחר מתיבת לאחיו לענין שזוממי בת
כהן אינם בעונש שריפה דאמר קרא ועשיתם לו כאשר
זמם לעשות לאחיו ולא לאחותו, נמצא דאי אפשר ללמוד
מתיבה זו את הדין של הרגו אין נהרגין, ובודאי משום
כך הכריח רש"י שלומדים דין זה מתיבות כאשר זמם
ודרשינן דוקא כאשר זמם ולא כאשר עשה.

ומה שמצינו דבמשנה אמרו במפורש דדרשינן דין
זה מתיבת לאחיו י"ל דהיות שעיקר דברי חכמים שם
במשנה זה כתשובה לדברי הצדוקים שאינם מאמינים
בדרשות חכמים אלא בפשט המקראות וא"כ בודאי אינם
מאמינים בדרשת חכמים למעט זוממי בת כהן שאינם
בשריפה [וגם דרשת כאשר זמם ולא כאשר עשה הרי
זה רק דרשה של חכמים ולא פשט המקרא כלל שהרי
גם כשנהרגו זה בא ע"י זמימתם ושפיר קרינן ליה כאשר
זמם] ולכך כשרצו חכמים להשיב להם תשובה ניצחת
לדין דהרגו אין נהרגין ושגם הם על אף שיטתם הכוזבת
יודו לדבריהם, אמרו להם לדרוש זאת מתיבת לאחיו
דפשוטו הוא שאחיו קיים ולאחר שמת אינו נחשב לאחיו,
אך אליבא דהאמת מתיבת לאחיו ילפינן שזוממי בת כהן
אינם בשריפה, והדין שהרגו אין נהרגין לומדים מקרא
דכאשר זמם וכמו שכתב רש"י וכן נראה מדברי הרמב"ם
(מהלכות עדות פ"כ ה"א).
('זרע שמשון' פרשתינו אות ה)


'כי תצא למלחמה על איבך וראית סוס ורכב עם רב ממך
לא תירא מהם כי ה' אלוקיך עמך המעלך מארץ מצרים' (כ
א): ברש"י סוס ורכב, בעיני חשובים כולם כסוס אחד, וכן
הוא אומר (שופטים ו טז) והכית את מדין כאיש אחד, וכן
הוא אומר (שמות טו יט) כי בא סוס פרעה.
הקשה בשפתי חכמים מפני מה לא הביא רש"י פסוק
כל סוס פרעה שנכתב מקודם (שמות יד כד). עיי"ש מה
שתירץ, אולם אף לתירוצו עדיין קשה מפני לא הביא את
הפסוק (שם טו א) סוס ורוכבו.
עוד יש מקשים ע"ד רש"י ממה שכתב בעצמו בפרשת
וישלח עה"פ (לב ו) ויהיה לי שור וחמור דרך ארץ לומר
על שורים הרבה שור, כמו קרא התרנגול ואינו אומר קראו
התרנגולים. וא"כ האיך אמר הכא שנכתב סוס בלשון
יחיד לרמוז שכולם חשובים בעיני כסוס אחד, אולי נכתב
בלשון יחיד כי כן דרך בני אדם לומר על סוסים הרבה
בלשון יחיד.
ונראה דלא קשה כלל דדוקא אצל יעקב שאין ראוי
שיעקב ישתבח בפני עשו לומר לו שיש לו שורים
וחמורים הרבה שהרי היה די לומר לו שיש לו קצת
מכל אלו המינים, כי הרי עיקר כוונת יעקב במה שאמר
לעשו היה לרמוז לו שהוא יכול להכניע את כל הקליפות
שבעולם שרמוזים באלו החמשה מינים וכמ"ש בזוה"ק
(ח"א דף קסו:) וא"כ לא היה צריך להשתבח בפניו ולומר
לו שיש לו הרבה, וע"כ אמר ויהי לי שור וחמור דבצד מה
משמע מועט, אך בודאי מוכרח רש"י לומר שגם לשון
בני אדם לומר לשוורים הרבה שור, דאם לא היה דרך
בני אדם לומר כן, היה זה נחשב כדובר שקרים כשיאמר
שיש לו רק שור אחד בעת שיש לו הרבה, אך עתה שיש
במשמעות הדברים הרבה שוורים נקט יעקב לישנא
דמשמע ג"כ מועט כי בודאי לא ירצה יעקב להתפאר בפני
עשו. [ועיקר הטעם שהזכיר זאת לעשו לרמוז לו שאינו
מתיירא מן הקליפות]
אכן בפסוק כי בא סוס פרעה שעוסק בשבחו של הקב"ה
וכאן הוא סיום השירה ותוקף הנס,שכאשר באו סוסי
פרעה בים השיב עליהם את מי הים אע"ג שישראל היו
בתוך הים ביבשה, ובודאי ראוי להגדיל את הגאות של
הקב"ה ואת שבחו ולא להסתפק בלשון שיכולים לטעות
ולחשוב שהיה רק סוס אחד, ואם בכל זאת הזכיר בלשון
יחיד מוכרחים לומר שהכוונה להתפאר ולהורות שלפניו
חשובים כולם כסוס אחד. [כוונת דברי רבינו נראה שבכך
גם מתיישב הטעם שלא הזכירו את הפסוקים שמקודם
אף שלכאורה גם מהם היו יכולים להביא ראיה שהרי הכל
מיירי בפסוקים שבשירה, מ"מ מסיום השירה שיש בה
את תוקף הנס יותר מוכרח לומר כן.]
('זרע שמשון' פרשתינו אות ו)


 *  הפטרת הפרשה *
הטעם שנכתב ב' פעמים אנכי
'אנכי אנכי הוא מנחמכם מי את ותיראי מאנוש ימות ומבן
אדם חציר ינתן' (ישעיה נא יב): במדרש (ילקוט ישעיה
רמז תע"ד) אמר ר' אבא משל למלך שכעס על מטרונה
וטרדה והוציאה מתוך פלטין שלו, לאחר ימים בקש
להחזירה, אמרה יכפול לי כתובתי ואחר כך יחזירני, כך
אמר הקב"ה לישראל, בסיני אמרתי לכם פעם אחת אנכי
ה' אלוקיך, ובירושלים לעתיד לבוא אני אומר לכם שתי
פעמים אנכי אנכי הוא מנחמכם.
וקשה להבין מה יתן ומה יוסיף לישראל שבח כפול בכך
שמזכיר תיבת אנכי ב' פעמים ומה נפקא מינה יש בזה.
וי"ל עפ"י מה דאיתא במדרשים (עי' ילקוט זכריה רמז
תקע"ז) שגאולות הראשונות מפני שהיו על ידי בני
אדם, לא היו גאולה לעולם והיה אחריהם שיעבוד, אבל
גאולה האחרונה תהיה על ידי הקב"ה בעצמו ולא יהיה
עוד שיעבוד אחריה. והנה בגאולת מצרים אף שגם כן
נתקיים במכת בכורות מה שאמר הקב"ה (בראשית טו
יד) וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי וגו', שהרי נאמר בה
(שמות יב יב) ועברתי בארץ מצרים וגו', ואמרו חז"ל אני
ולא מלאך אני ולא שליח, מכל מקום רוב הגאולה היה על
ידי משה ואהרן, אמנם לעתיד לבוא יהיה הכל ביד הקב"ה
ולכך כתיב הכא בפסוק שמיירי על ענין הגאולה העתידה
שני פעמים אנכי לרמוז שממש הכל יהיה על ידו. [ולא
כמו בענין גאולת מצרים שאף שג"כ אמר הקב"ה דן
אנכי אפ"ה נתקיים רק במקצת ע"י הקב"ה בעצמו ורוב
הגאולה היה על ידי משה ואהרן, לכך דקדק כאן לכתוב ב'
פעמים אנכי לרמוז שהכל יהיה על ידו]