מידה כנגד מידה
נכתב על ידי DL2000, 21/8/2015
מידה כנגד מידה
להלן סיפור מופלא המעובד מספרו של ר' קובי לוי המלמדנו
כי כשם שהאדם נוהג עם הזולת- כך נוהגים עימו בשמים ומהי
התועלת האדירה בקיום חסד עם הזולת. ולהלן הסיפור מפי
בעלת המעשה: "הבטתי בשלושת הקלסרים הגדושים
מסמכים, ובהם הדיאגנוזה הרפואית המוחצת. "לעולם לא תזכו
לפרי בטן", כולם כאן, פרופסורים, מומחים מן הארץ והעולם, מי
לא? חוות הדעת שלהם שוכנת אחר כבוד מתויקות לפי
תאריכים כרונולוגים, ומתעדות את ממצאיהם הרפואיים.
השעה עשר בלילה, בעלי סעד פת ערבית והלך לישון, אני
שבורה. הלילה ליל נישואינו העשירי.... כן אני מודה לקב"ה
שזיכה אותי בבעל אברך ירא שמים, עדין נפש, שאפילו לא
השמיע שביב של אכזבה. אבל הבית ריק משמחת ילדים, ואין
בכתלים קשקושי צבעים, קובית משחק או צעצוע.
למרות שעל פי ההלכה יכול הבעל לגרש את אשתו אחרי עשר
שנות נישואין... לא חששתי, ידעתי שאצל אישי הגזירה היא
משותפת, והוא לא יצער אותי לעולם!!! אבל הצער לא מניח לי,
אני טרודה, נרדפת, עצובה, חסרת מנוחה, מעגל שאין לו סוף.
שכנה שנכנסה לא שאלה מדוע אני בוכה, היא הכירה את
הסיפור, לפתע נצנץ רעיון במוחי, חייגתי לנהג מונית חרדי
המוכר לנו וביקשתי שיגיע, שכנתי שמחה להתלוות אליי,
לנחמני מעט. "לאן בבקשה?", שאל הנהג, “קח אותנו לרב
צדיק בירושלים, בקשתי, והמתן לנו כמה דקות”.
"בשמחה”, השיב, "נוסעים מכאן שבע דקות לשכונת שערי
חסד, ותיכנסו לביתו של גדול הדור הרב הגאון שלמה זלמן
אוירבך". חורף, גשמי זעף ברקים ורעמים ליוו את המונית
בדרכה, ובתוכה נהג טוב לב. הגענו. נקשתי בעדינות על בדלת,
הרב פתח, ומי שהכירו, הוקסם מהארת -פניו הלבבית.
"במה אוכל לעזור?", שאל. סיפרתי על בעלי הצדיק, על שלום
הבית, ואז פרצתי בבכי גדול, עשר שנות נישואין, ללא ילדים,
והרופאים אמרו: אין סיכוי, והבכי שוטף כנהר מתגלגל...
והלילה ליל נישואינו העשירי...
כשנרגעתי מעט, שמעתי מפיו הקדוש, משפטים מזעזעים מחד,
ומופלאים מאידך, מילים קשות ואוהבות יחדיו, כמו אש ומים
המשמשים בערבוביה אל -טבעית. "אני מאד מצטער בשבילך",
אמר בלחש בעיניים מזדהות, ואז הגביה מעט קולו והוסיף,
"אבל הקב"ה לא חייב לתת לך ילדים... הוא לא חייב לתת
בריאות, ולא חייב לתת פרנסה, או בית או משפחה...". ובקול
תקיף וחד סיכם את דבריו: "הקב"ה לא חייב!!".
אני לתומי שאשמע דברי נחמה, עידוד, שהקב"ה רחמן ועוד
אזכה לישועה ואולי ייתן ברכה מיוחדת בצרוף סגולה, והנה אני
שומעת "הקב"ה לא חייב לך ילדים!!!". הסתחררתי, עולם חשך
בעדי לרגע, אבל הרב המיוחד הזה לא הטיף לי מוסר, הוא
מילא אותי במסר. חשתי כאב השורף את הלב אבל אמיתי.
השתררה דממה, הבנתי שאין לו מה להוסיף, וכנראה זו גזירה
שעליי לקבל באהבה. הסתובבתי לצאת "תודה כבוד הרב"
מלמלתי, עשיתי צעד החוצה ולפתע שמעתי את המשפט: "אבל
דעי, שאם תעשי למען אנשים מה שאינך חייבת, אז מהשמיים
יעשו איתך מה שלא חייבים לך, כל המרחם על הבריות
מרחמים עליו מהשמיים, ומידה כנגד מידה לא בטלה..."
החילותי לשנן את המשפט הזה, "אם את תעשי למען אנשים מה
שאת לא חייבת, מן השמים יעשו איתך מה שלא חייבים לך".
אמרתי "תודה רבה" וירדתי במדרגות בוכה מאושר. קיבלתי הרגע
פרספקטיבה לכל החיים. יצאתי אל הגשם והחשיכה, הבטתי
בשחקים ולחשתי "הקב"ה הבנתי הכל, אני בתך האוהבת
מבטיחה לך, שכמו שאתה נותן בחינם לכולם, לבני אנוש לחיות
ולעופות, לכל בריותיך, גם אני אתן מזמני מכספי ומהכוחות שלי
לילדיך, אני אעשה המון למענם, גם אם אינני חייבת..."
ואז גמלה החלטה בליבי, מחר אלך לבית היולדות ואעזור להן, הן
חלשות וזקוקות לסיעוד. קניתי כמה מתנות והפתעות והלכתי
לשמח אותם, הן באמת שמחו בנוכחותי אבל אחרי מספר
שבועות הבנתי שכאן לא בדיוק צריכים אותי, מחלקת יולדות היא
מחלקה שמחה, יש תינוק אז יש ברית מילה, יש בת אז אור נוסף,
יש בני משפחה, מתנות, ובסך הכל היולדות מאושרות...
החלטתי להפנות את מרצי הוני ואוני למחלקה הכי... הכי...
אונקולוגיה. קניתי מן המעט שיש לי המון ממתקים, מכל הסוגים,
ופלות, וחלווה וקוקוס ושוקולדים שקדים ותמרים וסוכריות
וחטיפים, עם מפיונים מרהיבים והכל ארזתי בסלסלות מתוקות
ובעיצוב ססגוני ומשובב עין, התחלתי לעבור מאחת לאחת,
ממיטה למיטה בחיוך במאור פנים. ביקשתי שיברכוני והן ברכוני
בשמחה, עם הכרת הטוב, שספק אם אני ראויה לה.
אחרי שנה נולד לנו במזל טוב בן. אחרי ארבע שנים נוספות
קיבלנו מתנה נוספת מהקב"ה שלא חייב לנו ילדים, עוד
תאומות מקסימות. אבל אני לא הפסקתי עם החובה שאינני
חייבת, חיי סובבים סביב המתקת חייהם של האנשים והנשים
הללו שנמצאים שם בקומה השביעית ובחסדי השי"ת יבריאו.
מידי יום שני בשבוע עם אמי שתחיה ועם בנותיי (כשהן בחופשה)
אנו מחלקות מאות סלסלות מתוקות, שממתיקות חיים. חצי טון
ממתקים בחודש!!! למען בניו ובנותיו של מלך מלכי המלכים,
שדורש מעמנו להטיב עם הזולת, גם מבלי לקבל שכר, גם מבלי
לייחס את מה שקיבלנו ממנו, ביחס למה שנתנו מעצמנו לאחרים.
כבר חלפו שנים רבות מאז, לפני ארבעה חודשים חיתנו את בני
בכורי, שהוא תלמיד חכם גדול, ובחתונתו שימחוני בין השאר,
מאות רבות של רופאים, אנשי צוות, חולים שהבריאו, ובני
משפחות של חולים שנפטרו. ראיתי הרבה פרדות בחיי, אתה
כבר מבין... חוויתי המון תודות מכאלה על ערש דווי, שקובית
שוקולד בלשונם גרמה להם אושר עצום, שאינני יכולה לתארו.
ההסתכלות שלי על חיינו מאד אופטימית, מאד שמחה, ולא
אגואיסטית, אינני עשירה, בעלי אברך שלא מקבל מלגה
והממתקים שאני משיגה, מכספי ומתורמים, עולים לי במאמץ רב,
אבל הכל שווה. כי במידה עצומה אני חשה שהאושר שלי מקורו
בעובדה שאני עושה לזולת מה שאני לא חייבת.
להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
דיונים - תשובות ותגובות (0)
