מלחמת העולם הראשונה, שפרצה בשנת תרע"ד, 1914, זרעה הרס בעולם כולו ושיתקה את הכלכלה העולמית. גם היישוב היהודי בארץ ישראל, אף שהיה רחוק מאזורי הקרבות, נפגע קשות, שכן הוא התקיים על תרומות שבאו בעיקר מיהדות אירופה.

אט-אט גבר המחסור. הפרוטה כלתה מקופותיהם של הישיבות וה'כוללים', ותלמידי החכמים נותרו בלי מקור מחיה. בין הישיבות הנפגעות הייתה 'אור תורה' בטבריה. הנהלת הישיבה הודיעה לתלמידיה כי לא תוכל לשלם עוד את הקִצבה החודשית. באין ברירה נאלצו רבים לנטוש את ספסלי בית המדרש ולחפש משלח יד כדי להביא טרף לבתיהם.

גם ר' יצחק-מתתיהו לוריא, שנמנה עם תלמידי הישיבה, נאלץ לסגור את הגמרא הגדולה. בכל מאודו רצה להגות בתורה, אולם המחסור פגע גם בו ובמשפחתו, והוא קיבל עליו את העול של "בזיעת אפיך תאכל לחם".

ניסה את כוחו בכמה וכמה עיסוקים, אך כמי שתורתו אומנותו ומימיו לא הורגל בעבודת כפיים, לא הצליח לשרוד בעבודה הקשה. יום אחד פנה אליו קרוב משפחה, שהחזיק בבעלותו טחנת קמח במושב צמח הסמוך: "אני מחפש עובד שיוביל בכל יום שקי חיטה מטבריה לצמח, לשם טחינת הגרעינים בטחנה, ולאחר מכן יוביל את שקי הקמח בחזרה לטבריה".

לר' יצחק לא היה זמן רב להתלבט והוא קיבל את ההצעה. בבוקר החל את יומו הראשון. הוא העמיס את שקי החיטה על החמור, והחל לפסוע לצידו בדרך הארוכה לצמח. השמש קפחה על ראשו ומזג האוויר החם הִקשה על ההליכה, אולם הוא אזר את כוחותיו והשלים את המסע. בדרך שינן משניות על-פה, לקיים את מצוות "ובלכתך בדרך".

לקראת ערב יצא בדרך חזרה, והגיע אל ביתו תשוש וחסר כוחות, בגדיו מאובקים מן הדרך הקשה ורגליו דואבות.

כל הלילה התקשה ר' יצחק-מתתיהו לעצום עין. הוא חש צימאון עז לתורה הקדושה. "ריבונו של עולם", זעק מנהמת ליבו, "האם זו ה'חברותא' שהועדת לי, לצעוד עם החמור כל היום במקום לשבת וללמוד תורה? האם לא אוכל לשבת אפילו שעה אחת בסוף היום וללמוד תורה?".

אולם העוני הגובר הכריע את ייסורי נפשו, ולמחרת עם שחר שינס את מותניו ויצא שוב למסע הארוך. במהרה חש שכוחותיו אוזלים. הדרך נעשתה קשה בעבורו, ואך בקושי שירך את רגליו. בשלב מסויים נשבר. הוא קרס תחתיו ופרץ בבכי תמרורים. "מה יהיה, ריבונו של עולם? האם זה גורלי?". כעבור כמה דקות התאושש מעט, קם והוסיף ללוות את החמור עמוס שקי החיטים.

כמעט הגיע לצמח ובדרכו נקרה ערבי נושא שק גדול על שכמו. "אולי תרצה לקנות ממני שק זה, המלא פרי מיובש (לֶדֶר)?", שאל הערבי.

הביט בו ר' יצחק ומשך בכתפיו. "אין לי כסף", מלמל.

"כמה יש לך?", התעקש הערבי.

"שני מיל", השיב ר' יצחק.

"שיהיה", הפטיר הערבי, "תרצה לקנות?".

"אקנה", ענה ר' יצחק, בלי לחשוב מה יעשה בשק הפרי המיובש. "אך כיצד אשא אותו? החמור העמוס יקרוס אם אוסיף עליו את השק הזה".

חכך הערבי בדעתו רגע והשיב: "אין בעיה, אעזור לך". הוא פרק מהחמור שק חיטים והעמיס תחתיו את הלֶדֶר. את החיטים העמיס על גבו, וכך צעדו השניים עד טחנת הקמח.

בהגיעם לטחנה הבחינו במנהל המקום העומד בחוץ. "טוב שבאת, חיכיתי לך", קיבל בשמחה את פניו של ר' יצחק. "אירעה תקלה חמורה במכונת הטחינה. אבקשך להמתין כאן ולהשגיח על הטחנה בזמן שאלך להזעיק טכנאי שיתקן את התקלה".

בעל הטחנה יצא לדרכו ור' יצחק נשאר בטחנה. בינתיים התקבצו במקום לקוחות וביקשו לטחון את חיטיהם. ר' יצחק הסביר להם כי קרתה תקלה וכי עליהם להמתין לבעל הבית ולטכנאי. הדקות חלפו, עוד לקוחות באו – רובם ככולם ערבים תושבי הסביבה – וכולם ישבו והמתינו.

בחלוף הזמן נעשו האנשים רעבים. הם הוציאו את צידתם וסעדו את ליבם. כשנקפו השעות ובעל הבית התמהמה, התחדש רעבונם. בצר להם פנו אל ר' יצחק ושאלוהו אם יש ברשותו מזון כלשהו למכור להם.

"יש ברשותי לֶדֶר", השיב. "אמכור לכם מנה אחת תמורת שק חיטה".

רעבונם של הערבים היה גדול, והם הסכימו לתנאי העסקה. הוא מכר להם כמה מנות של לֶדֶר, והוא ערב לחיכם והם ביקשו עוד ועוד. ערֵמת שקי החיטה בפינתו של ר' יצחק גבהה והלכה ככל שחלף הזמן.

סמוך לערב חזר בעל הבית עם הטכנאי. "הסתדרת?", שאל את ר' יצחק.

"הסתדרתי היטב!", ברקו עיניו של ר' יצחק, והוא הצביע לעבר שקי החיטים.

באותו יום השתחרר ר' יצחק מעבודתו המפרכת. בעל הטחנה נהג ברוחב לב והסכים לאחסן את שקי החיטה בטחנה, ומדי פעם בפעם שיגר לר' יצחק שני שקים, ואותם מכר בטבריה.

שקי החיטה האלה פרנסו אותו בכבוד עד תום המלחמה. כשהיה מספר את הסיפור היה אומר: "לימוד התורה שלמדתי בזמן המלחמה – היה יקר לי ביותר. מתברר שכאשר מתפללים מעומק הלב – הקב"ה שומע את התחינה.