"וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאד לְנַפְשׁתֵיכֶם"

"כל מכשול שיש בו סכנת נפשות מצות עשה להסירו ולהישמר ממנו ולהיזהר בדבר יפה יפה שנאמר: 'השמר לך ושמור נפשך" (רמב"ם,רוצח ושמ"ה,י"א,ד)

אף שהפסוק עוסק בשמירת הנפש במובן הרוחני, מצינו בדברי חז"ל שהדברים אמורים גם במובן הפיזי (עי' כלי יקר ומנחת-חינוך תקמ"ו,יא) וכתב המאירי (ברכות,ל"ב): "לעולם יהא אדם נזהר שלא למסור עצמו לסכנות, ואל יסמוך על הנס... כלל גדול אמרו: השטן מקטרג בשעת הסכנה".

חובת הזהירות בדרכים נובעת הן מחובת הזהירות העצמית, והן מהאחריות על חיי הזולת הנלמדת מהפסוק "ולא תשים דמים בביתך". לעתים יש נטייה להתייחס לחוקי התעבורה כסוג של המלצה טובה אך לא כדבר מחייב. זוהי טעות חמורה, בבחינת שלמה המלך שאמר "אני ארבה (סוסים) ולא אשיב"... לחוקי התנועה יש להתייחס כהלכה מחייבת! שכן ברגע שהגורמים המוסמכים קבעו זאת כדבר מחייב -זו דרך העולם, והחורג ממנה הריהו חוטא ופושע, הן מצד "ונשמרתם" והן מצד "ולא תשים דמים". תאונה (ר"ל) מלשון "אִינָה לידו" היינו שאין זה אונס גמור, אלא תחילתו ברשלנות. מאידך, אין להימנע מיציאה לטיולים ולחופשות, הנחוצות לבריאות הנפשית, והריהם בכלל ההתנהלות הטבעית.

חובת הזהירות כוללת את ה"חפצא" (כלי הרכב) ובעיקר את ה"גברא" (הנהג). ניתן להשוות את חובת הזהירות בנהיגה, לנדרש בתפילה (פרשת ואתחנן!): ראשית –תפילת הדרך בכוונה! התאונות הם הליסטים של ימינו. ב.הכנה מקדימה: אם עייפים –לא נוהגים, ואם העייפות באה באמצע הדרך –עוצרים בצד ומנמנמים כנדרש! הגרע"י זצ"ל (יבי"א,ט,חו"מ,ה) כתב שנהג שגרם לתאונה בשל עייפות –הינו פושע וחייב כחובל בידיים, בין אם העייפות מלכתחילה, בין אם התעייף מהִמַשְכות הנסיעה. ג.אחיזת דבר: המכשיר הנייד שאי אפשר בלעדיו, אך גם אתו לא תמיד אפשר, ולפעמים אסור! ד."ויסיר כל המחשבות הטורדות אותו" לדאוג מראש לתעסוקת הילדים בנסיעה-ממתקים משחקים ודיסקים, וכמובן: לא ישכח ילדים ברכב!

"הגדרת הבטחון הוא רק כשנשלים את חוק ההשתדלות במה שהוא בידינו" (עין אי"ה,ברכות,ב,ק"כ) והקב"ה יוליכנו ויצעידנו לשלום!