המנהג המחייב (–רמב"ן בתורת האדם) שלא לרחוץ משנכנס אב (רמ"א) או רק בשבוע שחל בו (שו"ע,תקנ"א,טז הדעה השניה) הינו הרחבה של האיסור המקורי -בתשעה באב עצמו. לכן טבילה (בזמננו) אסורה דווקא בת"ב (תקנ"ד,ח) אבל היא מותרת בימים שלפני, כי איננה נדחית מפני המנהג.

רחיצה היא אחד מחמשת העינויים של יוה"כ ות"ב, אולם גם זו לא נאסרה כאשר מטרתה רק להעביר לכלוך: "שלא אסרו אלא רחיצה של תענוג" (לשון השו"ע בהלכות יוה"כ,תרי"ג,ג). הב"ח והט"ז סוברים שאפשרות הרחיצה ביוה"כ מצטמצמת להסרת לכלוך בלבד, ואילו הלבוש והמגן-אברהם התירו גם לשטוף מקומות בגוף שרבתה בהם הזיעה, שכן גם זו אינה רחיצה מענגת. לעניין יוה"כ כתב המשנ"ב שנכון להחמיר ברחיצה להסרת הזיעה, אלא אם מדובר באיסטניס שאינו מסוגל אחרת. נראה שגם איסטניס מופלג, יכול לשרוד ולא יעז לרחוץ ביוה"כ או בת"ב. אך מה לגבי תשעת הימים? -מדברי הרמב"ם והרמב"ן משמע שהרחבת האיסור לימים שלפני ת"ב מתייחסים להליכה למרחצאות (חמים) ולא בהכרח על רחצה בנהר, למשל. אבל הרמ"א כתב: "נוהגין שלא לרחוץ אפילו בצונן מראש-חודש ואילך" ולכן ברור שאין לרחוץ בים ובברכה, וגם לא להתקלח בבית לשם רענון. אולם בזמננו ההרגלים השתנו לגמרי ובימות הקיץ רובם מתקלחים בביתם דבר יום ביומו, והרי זו איסטניסיות לשבוע שלם, המתירה רחיצה להעברת זיעה, וגדול כבוד הבריות. לכן הסובלים (או גורמים סבל לסביבתם!) רשאים להתרחץ גם בסבון אלא שיש להקפיד על מקלחת קצרה וזריזה במים פחות מפושרים כך שאין בכך כל עונג. ויש שהורו שלא לרחוץ כל הגוף כאחד.