"כִּי מִי שֶׁהוּא הוֹלֵךְ בְּגַשְׁמִיּוּת כָּל יָמָיו, וְאַחַר כָּךְ נִתְלַהֵב וְרוֹצֶה לֵילֵךְ בְּדַרְכֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, אֲזַי מִדַּת הַדִּין מְקַטְרֵג עָלָיו, וְאֵינוֹ מַנִּיחַ אוֹתוֹ לֵילֵךְ בְּדַרְכֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וּמַזְמִין לוֹ מְנִיעָה. וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ חָפֵץ חֶסֶד הוּא, וּמַסְתִּיר אֶת עַצְמוֹ, כִּבְיָכוֹל, בְּהַמְּנִיעָה הַזֹּאת... וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הוּא אוֹהֵב מִשְׁפָּט, עַל כֵּן הוּא יִתְבָּרַךְ מֻכְרָח, כִּבְיָכוֹל, לְהַסְכִּים לְהַזְמִין לוֹ מְנִיעוֹת לְמוֹנְעוֹ מִדֶּרֶךְ הַחַיִּים, כְּפִי הָרָאוּי לוֹ לְפִי מַעֲשָׂיו הָרָעִים, עַל פִּי הַדִּין וְהַמִּשְׁפָּט... אַךְ מֵאַחַר שֶׁבֶּאֱמֶת הוּא יִתְבָּרַךְ אוֹהֵב יִשְׂרָאֵל, וְאוֹתָהּ הָאַהֲבָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל הִיא גְּדוֹלָה יוֹתֵר מֵהָאַהֲבָה שֶׁל הַמִּשְׁפָּט כַּנַּ"ל, מָה עוֹשֶׂה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ?... רְצוֹנוֹ וְחֶפְצוֹ יִתְבָּרַךְ, שֶׁאַף עַל פִּי כֵן יִתְקָרֵב הָאָדָם אֵלָיו יִתְבָּרַךְ, כִּי הוּא אוֹהֵב יִשְׂרָאֵל יוֹתֵר מֵהַמִּשְׁפָּט כַּנַּ"ל. עַל כֵּן, הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ נוֹתֵן רְשׁוּת לְהַזְמִין לוֹ מְנִיעוֹת, אֲבָל הוּא יִתְבָּרַךְ בְּעַצְמוֹ מַסְתִּיר אֶת עַצְמוֹ, כִּבְיָכוֹל, בְּתוֹךְ הַמְּנִיעוֹת".

(ליקוטי מוהר"ן, חלק א, קטו)

חז"ל לימדו אותנו על שני אופנים בהם פונה הקב"ה אל העולם ואל האדם. שתיהן משקפות זיקה שונה שיש לבורא כלפי בריאתו – מידת הדין ומידת הרחמים.

רבי נחמן מתאר את המתח בין ידו המושטת של הקב"ה לכל המבקש את קרבתו, לבין היד המרחיקה המבקשת להעמיד את האדם בפרופורציות הנכונות בינו לבין אלוקים.

האדם הוא יצור גשמי, נחות ונתון בתוך בתי חומר. על כן בהתלהבותו וברצונו הכן להתקרב ולהדבק בקב"ה, מצביעה ומזכירה מידת הדין על מעשיו הרעים מהעבר, ומבקשת לתבוע את כבודו של אלוקים, ובכך חוצצת בין האדם לבין אלוקים, ואינה מאפשרת לו להתקרב. תביעה זו של מידת הדין מתגשמת בדמותן של המניעות הבאות לאדם המבקש להתקרב.

אולם "ְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ חָפֵץ חֶסֶד הוּא", אומר ר' נחמן, ועל כן הוא אינו מותיר את המציאות לידיה הנוקשות של מידת הדין. הוא אינו יכול, כביכול, לסלק את המניעות, אולם יכול הוא להסתתר בתוכן ולהושיט דרכן את ידו אל האדם המבקש את קרבתו. האדם המבקש להתקרב ולהדבק בקב"ה נתקל בקשיים, אולם בתוכם, בתוך הנפילות, בתוך המעידות, בתוך המכשולים, ניצב אלוקים, וכבר בהם יכול האדם לראות את ידו המושטת.

מה פשרה של האמירה שהקב"ה 'אינו יכול' לסלק את המניעות שמציבה מידת הדין? על כך משיב ר' נחמן: מידת הדין, היא מידת המשפט ואלוקים אוהב מידה זו. זוהי האמת, ואלוקים אוהב אמת הוא. באמת, על פי האידיאה של מידת הדין ראוי לדחות את האדם החוטא המבקש את קרבתו של אלוקים, ו'מוכרח' הוא אלוקים להסכים עם מידה זו.

אך לצידה של מידת הדין ישנה 'אהבה'. וכפי שאנו יודעים "האהבה מקלקלת את השורה". "השורה" - היא היושר והאמת, הסדר והדין, והאהבה מקלקלת את סדרי הדין. מלך מלכי המלכים, הקב"ה, אהבתו לישראל ולקוראיו גדולה היא מאהבתו למשפט ועל כן מבקש הוא לקלקל את הדין.

מידת הדין - שאיננה מומתקת באהבתו של אלוקים לאדם ולישראל, היא מציאות שבה אין דו שיח לשום כיוון, בין אלוקים לבין אדם.

החסד האלוקי - מתעלם מן הדין ומן האמת. זוהי תנועה שהיא אינה על פי הטבע, נהפוך הוא! פורצת היא את כל גבולות הטבע ומבקשת לעשות את הבלתי אפשרי. אהבה אינסופית זו, "מקלקלת את השורה" ומרעידה את כל יסודות הטבע המוצקים והנוקשים עד כדי כך שלרגע נדמה לאדם החווה אהבה זו, שכל מה שיש בעולמו הוא אלוקים והוא, ושניהם מתהלכים יד ביד בגן העדן לרוח היום.

הרב איתמר אלדר, מתוך האתר "בית המדרש הוירטואלי" של ישיבת הר עציון: http://etzion.org.il/he/home