בפרשת השבוע נקראים שבטי ישראל בשם 'מטות'. "וידבר משה אל ראשי המטות" (מדבר, ל,ב). 'שבט' ו'מטה', הם שניהם שמות לענפי האילן. ה'שבט' הוא ענף רך (המחובר עדיין לאילן), ואילו ה'מטה' הוא מקל חזק וקשה, העשוי מענף שכבר נכרת.

מסביר הרבי מליובאוויטש כי השם 'שבט' מתייחס לנשמה כפי שהייתה קודם ירידתה לעולם הזה, קודם התלבשותה בגוף גשמי. בהיותה שרויה בעולם רוחני נאצל ובדביקות מוחלטת עם הקב"ה. אך לאחר שהנשמה יורדת להתלבש בגוף בעולם הזה, אזי היא בבחינת 'מטה'. כאן אין היא מרגישה בגלוי את חיבורה עם מקורה האלוקי כיון שהגוף החומרי והיצרים נלחמים בהרגשה זו.

אולם, אף על פי ש'שבט' הוא מקל המחובר לאילן, הרי הוא ענף רך וחלש, ואילו 'המטה' הוא מקל חזק ונוקשה. וזו משמעות הירידה של הנשמה לעולם. דווקא על ידי הירידה וההתרחקות לכאורה מהמקור האלוקי, מגלה הנשמה כוחות גדולים וחזקים יותר שהיו חבויים בתוכה, ומגיעה לדרגה עליונה יותר. קשיי העולם הזה, פתויי יצר הרע מעוררים בסופו של דבר את ה'מטה' שבנשמה, את התקיפות והנחישות להישאר קשורים בקב"ה למרות הקשיים – וקשר זה עמוק הוא באין ערוך.