בס"ד                                                     ערש"ק                                                      י"ט באייר  תשע"ה

                                              ליקוטי - אור - בפרשה - בהר

  " וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ

 אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לה', שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ

 וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ, וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לה' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע

 וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר, אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה

 לָאָרֶץ   "(כה, א-ה)

הנה מצינו שהקב"ה כבר צווה את עם ישראל מיד לאחר קבלת התורה בהר סיני במצוות שמיטת קרקעות,

שנאמר(שמות כ"ג): "וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ", היינו שחייב לעזוב בשנה השביעית כל עבודת האדמה.

אומנם ציווי זה לא פירט כיצד לבצע הלכה למעשה את שמירת 'קדושת השביעית' היינו 'שנת השמיטה'.

ולפיכך, בפסוקים שבתחילת פרשתנו חזרה התורה שבכתב ופרטה את הכלל שנאמר בהר סיני לעניין זה,

היינו שחל איסור זריעה, זמירה, קצירה, בצירה(בענבים), ואף את ספיחיה(תבואה, קטניות וירקות שגדלו

מאליהם ואסורים באכילה, כגון שנפל זרע בשדה בשביעית), באדמה שבבעלות יהודי ובארץ הקודש היינו

בארץ ישראל ועל פי גבולותיה, כי כך ציווה ה' לתת מנוחה לארץ, שנאמר: "ושבתה הארץ - שבת לה'".    

וזה שכתוב: "בהר סיני" ופירש רש"י ז"ל: והלא כל המצוות נאמרו מסיני אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה

(ופרטותיה) ודקדוקיה מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני, כפי ששנו בתורת כוהנים.

ונראה שיש לדקדק ולהבין מה הכוונה בביאורם: מה מצוות שמיטה שהכלל והפרט והדקדוק השייכים בה

מסיני, 'אף כולן' היינו שאר המצוות נאמרו באופן של כלל ודקדוק מסיני, שהרי לכאורה היה אפשר לקצר

ולומר מה שמיטה מסיני אף כולן מסיני. ועוד יש להבין, מה הטעם שתפס הכתוב דווקא מצוות השמיטה

וממנה הקיש לשאר המצוות כולן. ונקדים בביאור הדבר, שאפשר שמכאן יבואו לכלל טעות לא מעט בני

אדם ויאמרו, שאם בחרה התורה לחזור ולפרט את הכלל מסיני היינו אופן שמירת מצוות שמיטה הלכה

למעשה כנ"ל, כך גם היה צריך לבאר את כל שאר המצוות שבתורה שבכתב, ולכן יש להסתמך רק על

התורה שבכתב, חלילה וחס. ועל פי זה יבוא לטעון, טענה שאינה טענה, שבעצם לא קיבלנו חס ושלום את

התורה שבעל פה מסיני היינו על ידי משה רבינו ע"ה, אלא רק את לוחות הברית והתורה שבכתב. ועוד,

יש ביניהם אנשים משכילים, אנשי רוח ומדע, שמגדילים לעשות ואומרים שקבלנו רק את עשרת הדברות,

חס ושלום. נמצא, שיש בני אדם אפיקורסים שלא מאמינים בתורת ה' ובמשה עבדו, וממילא הם גם בוחרים

שלא להאמין בדבריהם של חז"ל, ואפשר שעל ידי זה הם באים לזלזל בתלמידי חכמים, רחמנא ליצלן. שהרי

בכך יצאו מן הכלל וכפרו בעיקר, כמובא בהקדמתו של הנשר הגדול, רבנו הרמב"ם לפירוש המשנה (סנהדרין,

פרק י') בפרק 'חלק' - י"ג עיקרי הדת, ע"ש.

ולפיכך, אפשר שחכמים ורש"י הרגישו בזה ולכן אמרו: מה שמיטה נאמרו כללותיה(ופרטותיה) ודקדוקיה

מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני. היינו כוונתם לומר שאין לנו לחשוב בדעתנו חס ושלום  

כדעת אותם אפיקורסים, כמו שכתבנו למעלה, שהרי אין להם שום בסיס לטענתם כי אי אפשר לקיים את

התורה שבכתב ללא התורה שבעל פה, כפי שנבאר לקמן אי"ה. ואפשר אולי שפירשו 'שכללותיה' כוונתם

היא שמצוות שמירת 'קדושת שביעית' היא בכלל בתוך עשרת הדברות שניתנו למשה מסיני, שנאמר(שמות

כ"ד, י"ב): "ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה", ופירש רש"י: כל תרי"ג מצות בכלל עשרת הדברות

הן, ורבינו סעדיה(גאון) פירש באזהרות שיסד לכל דבור ודבור מצות התלויות בו. 'ופרטותיה ודקדוקיה'

הכוונה היא לתורה שבכתב ולתורה שבעל פה שניתנו למשה מסיני כאשר היה ארבעים יום וארבעים לילה

בהר, כי בזמן הזה קיבל משה מפי הגבורה את התורה שבכתב שמפרטת את עשרת הדיברות לתרי"ג

מצוות כנ"ל.

אבל גם זה הפירוט זקוק לדקדוק בשביל להבינו הלכה למעשה. לכן, ניתנה למשה מסיני גם התורה שבעל

פה כי היא בעצם הדקדוק והפירוש של התורה שבכתב, היינו של המצוות עד כדי הלכה למעשה כמו שניתנו

למשה בסיני. וכן פירש רבנו הרמב"ם בהקדמתו לספרו 'היד החזקה' את הפסוק(שם): כל המצוות שניתנו

לו למשה בסיני - בפירושן ניתנו, "תורה" - זו תורה שבכתב, ו"מצוה" - זה פירושה. וציוונו לעשות התורה,

על פי המצווה. ומצוה זו - היא הנקראת תורה שבעל פה. וזה שאמרו חז"ל(אבות א): "משה קיבל תורה מסיני

ומסרה ליהושע" וגו', בהר סיני לא נאמר אלא מ-סיני, נרמז בזה על ארבעים יום כנ"ל(מ=40), כפי שרמז

רש"י בדבריו כנ"ל. ואף יתרה מזאת, היינו אפילו דרכי המוסר והמידות שמלמדות אותנו דרך ארץ נלמדו

מסיני, כמו שפירש הרב ברטנורא על משנה זו: כי זאת המסכת כולה מוסרים ומידות שלא בדו אותם חכמי

המשנה מלבם אלא אף אלו נאמרו בסיני.

אומנם, ידוע שעם ישראל הקדימו 'נעשה ונשמע' ולכן נקראו גיבורי כוח עשו דבריו היינו שבחרו לעשות את

דבריו של הקב"ה עוד לפני ששמעו מה שיש בתורה שבכתב ובתורה שבע"פ. ואם כן, נשאלת השאלה באמת

למה היה צריך לכפות עליהם את התורה, כמו שכתוב(שבת פח): כפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית וגו'.

אלא שהתשובה לשאלה זו היא גם התשובה לטענתם של אותם אפיקורסים שאומרים שלא ניתנה לנו תורה

שבעל פה חלילה. שהרי דרשו חז"ל(תנחומא נח, ג) אמר להם הקב"ה לישראל: אם מקבלים אתם את התורה -

מוטב, ואם לאו - שם תהא קבורתכם. ואם תאמר על התורה שבכתב כפה עליהם את ההר, והלא משעה

שאמר להן מקבלין אתם את התורה ענו כולם ואמרו: נעשה ונשמע, מפני שאין בה יגיעה וצער והיא מעט,

אלא אמר להן על התורה שבע"פ שיש בה דקדוקי מצוות קלות וחמורות, וכו', ע"ש. וזה שפירש רש"י ז"ל:

בתחילת פרשתנו 'כל דיבור שנדבר למשה – שמסיני היו כולן' היינו המצוות ופירושן שהם התורה שבעל

פה ורק ביחד עם התורה שבכתב הם תורה תמימה משיבת נפש. 

ובאמת, אם נתבונן ניווכח לראות ולהבין כי אין באפשרותנו לקיים את הכלל היינו את עשרת הדברות שבהם

כלולים ומפורטים בתורה כל תרי"ג המצוות כנ"ל ללא התורה שבעל פה, שהיא הדקדוק שמביא לידי פירוש

המצוות הלכה למעשה. וכך נמצא, שאפילו בג' המצוות שהם בבחינת ברית קיום, שהם האותות העיקריים

בין הקב"ה לבין ישראל עמו, היינו מילה, שבת ותפילין, התורה אינה מפרטת את המצווה היינו את פירושהּ

הלכה למעשה. ואם אפשר לומר ברמז שאלו ג' האותות הנ"ל נרמזים במילה 'חֹקת': ח - כמניין שמונה, כמו

שכתוב (ויקרא יב, ג):  "וביום השמיני ימול בשר ערלתו", ק - השבת נקראת קודש, שנאמר(שמות לה, ב): "וּבַיּוֹם

הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן",  תפילין. כי האותות הללו הם בבחינת: 'חֹקת' עולם, היינו חוק בל

יעבור כי אין העולם יכול להתקיים אלא על ידי שבני ישראל יזכרו וישמרו אותם כדין. ונבאר את הדברים.

הנה, במצוות מילה התורה הרחיבה את הכלל ופירטה מעט על זמן המילה היינו ביום השמיני כנ"ל, אך לא

פירטה בדקדוק את מקום המילה, שנאמר(בראשית י"ז): "ונמלתם את בשר ערלתכם", ולולא התורה שבעל

פה, היכן היינו יודעים מהו מקום המילה? אלא שבאו חכמנו זיכרונם לברכה ודקדקו בתורתנו הקדושה, כמו

שדרשו(בר"ר יז, ה): מהיכן ימול? אם ימול מן האוזן - אינו כשר להקריב, מן הפה - אינו כשר להקריב, מן הלב -

אינו כשר להקריב. מהיכן ימול ויהיה כשר להקריב? הוי אומר: זו ערלת הגוף. ועוד ידוע, שיש גויים שעושים

מילה אך ללא פריעה, וממילא כאילו לא עשו, ואילו אנחנו שיש לנו את התורה שבעל פה שמלמדת אותנו

בדיוק איך לעשות את המילה הלכה למעשה, כמו שאמרו חז"ל(שבת קלז): מל ולא פרע את המילה כאילו לא

מל, וכו'. וכן, במצוות שמירת היום השביעי היינו שבת קודש לא פורטו ל"ט אבות המלאכה שאסורות בשבת

זולת מלאכת האש שהיא בניין אב לכל המלאכות, כידוע. אלא שבאה התורה שבעל פה שנמסרה כהווייתה

למשה מסיני ומדקדקת ומקישה מהכתובים את כל ל"ט אבות מלאכות ותולדותיהם, כי רק על ידי כך אפשר

לשמור את השבת כהלכתה. ולפיכך, יהיה אפשר גם לקיים את הכלל שכתוב בעשרת הדברות: "זָכוֹר אֶת

יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ"(שמות כ, ז:). וכן במצוות תפילין, נאמר(דברים ו, ח): "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת

בֵּין עֵינֶיךָ", וכי איך נדע באיזה קשר מדובר? איזה יד - ימין או שמאל? מה פירוש טוטפות בין עיניך? ואולי

כדאי לעשות תפילין מזהב ולא בצבע שחור? אלא שבשביל זה ניתנה לנו תורה שבעל פה כנ"ל, כדי שיהיה

אפשר לדקדק ולפרש את תורתנו הקדושה עד הלכה למעשה כמו שניתנה למשה מסיני.

ובכל זאת, יש להבין את הטעם שתפס הכתוב דווקא את מצוות השמיטה וממנה הקיש לשאר המצוות כנ"ל.

אלא נראה לומר אולי שמצוות השמיטה היא בחינת שבת, שנאמר: "ושבתה הארץ - שבת לה'", ופירש

רש"י ז"ל: לשם ה' כשם שנאמר בשבת בראשית. וכן, איתא בתורת כוהנים(פ"א, ב): כשם שנאמר: שבת לה'-

בשבת בראשית, כך נאמר: שבת לה'- בשנה השביעית. ומובא במדרש: אמר הקב"ה, דעו! שבששה ימים

בראתי את עולמי ובשביעי הנחתי אף ארץ זו שאני נותן לכם שש שנים התרתי לכם לחרשה ולזרעה ובשנה

השביעית תשביתו אותה(מדרש גדול). ואפשר אולי שהדבר רמוז במילה שבת עצמה שהרי בהתחלף האות ב'

באות מ' כי שניהם מאותה קבוצת אותיות שפתיים: בומ"ף, וכן בהתחלף האות ת' באות ט' שהם מאותה

קבוצת אותיות הלשון: טדלנ"ת, נקבל במקום שבת אותיות שמ"ט  שהם שורש המילה שמיטה.

ואם יהיה לך קשה: למה לא הקיש משבת עצמה לכל המצוות. אלא שאפשר אולי שהטעם הוא על פי הנאמר

דלעיל, היינו לומר לאותם אפיקורסים שאומנם מצוות שמירת קדושת שביעית אינה כתובה בכלל במפורש

היינו בלוחות האבן היינו בעשרת הדברות, כמו מצוות שבת כנ"ל, ואף על פי כן גם היא ככלל המצוות כולם

הכתובים התורה שבכתב ומשה לא בדה אותם מלבו, חס ושלום, אלא גם כללותיה ודקדוקיה נאמרו למשה

מסיני היינו קיבל את התורה שבכתב והתורה שבעל פה כאחד מפי הקדוש ברוך הוא, כמבואר לעיל. ואולי

הטעם שלזה שדווקא מצוות שמיטה ולא מצווה אחרת הוא, כי גם השבת והשמיטה הם המצוות שמעידות

על חידוש העולם בכל רגע על ידי מי שאמר והיה העולם, כמו שמובא בספר החינוך (מצווה פד): משורשי

המצווה, לקבוע בליבנו, ולצייר ציור חזק במחשבתנו, את עניין חידוש העולם, וכדי להסיר ולשרש מרעיוננו

דבר קדמות העולם, אשר יאמינו בזה הכופרים בתורה, ובו יהרסו כל פינותיה ויפרצו חומותיה, באה חובה

עלינו למנות בכל זמננו יום יום ושנה שנה על דבר זה, למנות שש שנים ולשבת בשביעית, כמו שאנו מונים

ימי השבוע בששת ימי עבודה והשביעי יום מנוחה וכו', ע"ש.

ועל כן, הם משרישות באדם ביותר את אבן היסוד של האיש הישראלי שעליו מושתתות כל תרי"ג המצוות,

בבחינת מה שאמרו חז"ל(מכות כד): אלא בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר(חבקוק ב, ד): "וצדיק באמונתו

יחיה", היינו על האמונה בא-ל אחד יחיד ומיוחד, כי בשני מצוות אלו היינו גם בשבת וגם בשמיטה שובתים

מהמלאכה האסורה בהם כנ"ל, ושמים ביטחונם על ברכתו של ה' הטוב יתברך. שהרי, ידוע כי ברכת ששת

ימי המעשה תלויה בשמירת השבת כי היא מקור הברכה כדברי הפייטן בפיוט של שבת 'לכה דודי', וכן

ברכת התבואה תלויה בשמירת שנת השמיטה, כמו שכתוב(שמות כה, כא): "וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי" וגו'.

וכדי לחזק והתחזק עם שומרי השביעית באמונה וביטחון בה' יתברך ולא בזולתו ואף גם לא בכוחי ועוצם

ידי עשה לי את החיל הזה אלא רק ברכת ה' היא תעשיר, ראיתי להביא מעשה שהיה והוא אחד מיני רבים

המעידים על ברכת ה' שלא זזה ממי שהולך על פי תורת ה' ומשה עבדו, באמונה פשוטה ותמימה, ואף על

פי שיש קשיים, כי ע"י כך זוכים לניסים. וכך היה: סיפר הרב שניאור זלמן רווח שליט"א שבשנת השמיטה

[תשנ"ד] ירד באזור המועצה האזורית "גזר" - ברד חזק וכבד מאד. וכידוע, כאשר הברד יורד, הוא משמיד

כל פריחה ולבלוב שעל העצים, וכך היה שבכל האזור ניזוקו הכרמים בסכום של כשמונה מיליון שקלים.

אולם במושב "בית עוזיאל"( ליד העיר רמלה. והמעניין הוא שבהשגחה זו היישוב נקרא על שם הרב בן-ציון

מאיר חי עוזיאל, הראשון לציון הראשון של מדינת ישראל). שבו שומרים שמיטה כדת וכדין על פי הוראתו

ועידודו של מרן הראשון לציון הרב עובדיה יוסף זצ"ל, לא נפל אפילו לבלוב אחד - למרות הברד החזק

שירד שם, כבכל האזור, והיה זה לפלא. כאשר ספרתי הדברים לפני מרן זצק"ל, שמח מאוד על זה, ואמר

שזה ממש מה שנאמר בתורה: "וציויתי את ברכתי". ושאלתיו, הרי בזמן הזה שהשמיטה היא מדרבנן, אינה

תקפה הבטחה זו? אמר מרן שליט"א: בכל זאת, בזכות מסירות הנפש של החקלאים השומרים שביעית ולא

נצרכים למכירה, זכו לנס הזה. אשרי העם שככה לו, אשרי העם שה' אלוקיו!(ילקו"י שביעית נא)

נמצא מכאן, שיש הקבלה בין מצוות שמיטה לשבת כנ"ל, ואף יותר מזה היינו גאולתנו תלויה בשמירת שני

מצוות אלו, כמו שאמרו חז"ל(שבת לג:): כי בעוון שמיטה ישראל גולין מארצם, משמע מכאן שאם ישמרו מצוות

שמיטה כראוי יישארו בארצם וממילא יקרבו את הגאולה. וכן גם במצוות שבת קודש מובא בשם רבי שמעון

בר יוחאי(שם קיח): אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלים. לפיכך, העליונים והתחתונים

תלויים בשמירת השבת והשמיטה כי הם מקור הברכה.

ויוסף לי ה' אור, על פי האמור לעיל, להתבונן בעומק הקשר בין השבת לשמיטה, היינו שהשמיטה היא בחינת

שבת כנ"ל. אם אפשר ובעיני ה' יכשר נראה לבאר אולי בסייעתא דשמיא, על דרך שאמרו חז"ל(אבות ג(: תקופות

וגימטריות, פרפראות לחכמה. שהרי בסוף השנה השביעית יעלו לרוב מספר השבתות בשנה 52 במכפלת

מספר השנים בסיום השביעית(52*7=364) כמניין מספר הימים בשנה, כלומר שנמצא בתווך בין שנה חסרה

לשנה שלמה. וזה גם רמוז  במילה 'שמיטה' שעולה בגימטרייה עם הכולל כמניין 'שנה'. מה שירמוז לנו על

השלמת שביתת הארץ העליונה כידוע, לשנה שלמה בתום השנה השביעית בארץ התחתונה, כי זה כנגד זה

עשה ה'. וכל מה שיש בארץ התחתונה קיים גם בעליונה ברובד הרוחני. ובעת הזאת דייקא, יושלם הייחוד

בין הארץ התחתונה לארץ העליונה, ותהיה שביתה ומנוחה בעליונים ובתחתונים לחי העולמים. אכי"ר.

             פינת העצה - מתורותיו של רבי נחמן מברסלב

עיקר אמונה, בחינת תפילה, בחינת ניסים – אינו אלא בארץ ישראל, ושם עיקר עליות התפילות, ויכול לפעול

בתפילתו מה שצריך, ולעשות ניסים ומופתים אמתיים בעולם. כשפוגמין בארץ ישראל שהוא בחינת אמונה

בחינת תפילה, אזי יורדין לגלות, ועיקר – שיורדת התפילה בגלות, ואי אפשר להתפלל ולעשות ניסים(סימן

ארץ ישראל, אות א-ב)

                                                          "נר ה' נשמת אדם "

  מוקדש, לע"נ מור-זקני מסעוד עמאר בן תמו ז"ל, נלב"ע בי"ד במרחשוון התשע"א, תנצב"ה

               ולע"נ מרת-סבתי רחל אילוז בת עישה ע"ה, נלב"ע בא' באדר התשס"ז, תנצב"ה

                       ולע"נ מור-דודי אהרן(אילוז)שקד בן רחל ז"ל, נלב"ע בב' בכסלו התשנ"א, תנצב"ה