העולם היהודי מציין היום את "פסח שני", י"ד באייר. בתקופת המקדש יהודים שלא יכלו להביא את קורבן הפסח בי"ד בניסן קיבלו הזדמנות נוספת להביא אותו חודש לאחר מכן, בי"ד באייר. פסח שני הוא יום מיוחד בגלל הרעיון, שהתורה נתנה למי שהחמיץ את ההזדמנות הראשונה לקיים את מצוות קורבן הפסח, הזדמנות נוספת. על רוב הקורבנות חל הכלל התלמודי "עבר זמנו בטל קורבנו", אך כאן התורה נותנת הזדמנות נוספת מושלמת לקיים את מצוות קורבן הפסח.

פסח שני התווסף למועדי ישראל לא ע"י ציווי מהתורה, אלא על ידי דרישת העם עצמו, על פי בקשת אותם האנשים שהיו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות את הפסח במועדו ובקשו הזדמנות נוספת לעשות הפסח, והם אמרו למשה "למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו בתוך בני ישראל" (במדבר ט, ח). ובזכות שביקשו וחשקו לקיים הפסח, נענה הקב"ה לבקשתם ונתן להם פסח שני.

פסח ראשון היה גאולה "בהתערותא לדלעילא" (התעוררות מלמעלה, כלומר ע"י הקב"ה), בלא כל זכות מלמטה, שנאמר: "ואת ערום ועריה" (מהמצוות), עד שנגלה הקב"ה עליהם וגאלם. לעומת זאת, פסח שני ניתן להם "בהתערותא דלתתא" (בהתעוררות מלמטה, כלומר ע"י בני ישראל), בזכות אותם שלא יכלו להביא את קורבן הפסח בי"ד בניסן שבקשו בכל זאת להביא את קורבן הפסח במועד אחר, וזה מראה שישראל הפנימו בלבם את הגאולה ודרשו אותה, ולכן היא נתנה להם בזכות תשוקתם לזכות בה.

בפסח ראשון (בחודש ניסן) הקב"ה עורר את עם ישראל לגאולה, ובפסח שני באה ההתעוררות מלמטה, מהעם עצמו.

הבעש"ט נתן לכך משל לאב שמלמד את בנו ללכת. בתחילה נותן לו ידיים ותומך בו בהליכתו, ואח"כ מתרחק ממנו כדי לתת לו את ההזדמנות לעשות את צעדיו בעצמו.

אחד הלקחים היסודיים ביותר מיום פסח שני, נלמד מסיפורו של מייסד תנועת המוסר רבי ישראל סלנטר זצ"ל:

היה זה כאשר הלך רבי ישראל סלנטר בשעת לילה מאוחרת, וראה שהסנדלר עדיין עסוק במלאכתו. השעה המאוחרת גרמה לו לרבי ישראל לשער ולהרהר שכבר מתאים היה לסגור את החנות וללכת לישון. ובפרט, שבזמן כניסתו לחנות הוא ראה שלא נותר מהנר כי אם טיפ- טיפה, עוד מעט הוא ייגמר וייכבה מאליו. די כבר, נגמר עוד יום. הוא שאל את הסנדלר על כך, שהרי הנר כמעט נגמר והשעה מאוחרת... האם לא כדאי כבר להתקפל וללכת לישון? ענה לו הסנדלר, באותו משפט שנשאר לנצח, שהוא בו זמנית גם תמים וגם עמוק ומשמעותי: "רבי, כל זמן שהנר דולק אפשר לתקן".

רבי ישראל לקח את המשפט כהוראת חיים. וההוראה היא מעשית מאד. כי הייאוש לעתים כל כך קרובות מתגבר על האדם, עד שהוא מדמה שכבר אבדה תקוותו וכל חלומותיו נגוזו. הוא כה עיוות את חייו עד שכבר הכל מקולקל, כל כך מקולקל שכבר אי אפשר לתקן.
עקרון התשובה הוא ערך חשוב לאין ערוך המאפשר לאדם לשנות את התנהגותו ומעשיו אף במצב הנחות ביותר שאליו הגיע, וקבלתה על ידי האלוקים נחשבת למתנה יקרה מפז, שבאה מאהבתו לברואיו. ביסודה של התשובה טמון ההכרח לעשות ולו המעשה הקטן ביותר, אך המבטא רצון כנה ואמיתי להידבק בבורא. ועל זה אומר הקב"ה "פיתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם".

הרב דב בערל וויין, הרב דוד דב לבנון, מתוך האתר "ישיבה" - www.yeshiva.org.il

מו"ר הרה"צ בנש"ק רבי יעקב פינטו שליט"א