בסופה של פרשת וילך, ה' מצווה את משה לכתוב את שירת האזינו: "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל". אכן רוב רובה של פרשת האזינו מכילה את השירה. בשירה משה מתאר את הקשר המיוחד בין בורא עולם לבנ"י, את הקירבה הגדולה ואת ההשגחה המיוחדת: "כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף... ירכיבהו על במותי ארץ...".

ניסוח חריג ולא קשור לכאורה מופיע בהמשך השירה: "ויאמר אסתירה פני מהם אראה מה אחריתם" - משה מתאר רגעים בהם ה' כועס על עמו ומסתיר את פניו ממנו. קטע זה נראה לא שייך לשירה שלפניו, דיברנו על היחס הטוב לעם ישראל ומדוע באמצעה של השירה צריך משה "לבאס" אותנו ולהזכיר לנו על קיומם של רגעים פחות שמחים? על רגעים עצובים של כאב?!

"כאשר ייסר איש את בנו ה' אלוקיך מייסרך" (דברים ח' ה') - התורה מדמה את הייסורים שה' מייסר את בני ישראל לעונשים אותם נותן האבא לבנו. כשאבא מעניש את בנו על דבר רע שעשה הבן, ונותן לו סטירה - הסטירה כואבת לבן, אולם עצם העונש מראה על-כך שאכפת לאב מבנו, והוא רוצה שילך בדרך טובה.

כשהתורה מתארת את שבחה של ארץ ישראל, אומרת התורה: "והארץ אשר אתה בא שמה... למטר השמיים תשתה מים". השבח בפסוק זה איננו מובן, מדוע חוסר - המים במדינה נחשב שבח? האם לא היה יותר טוב לחיות במקום המשופע במים? אלא, שהיא הנותנת - החיסרון שלנו במים מצריך אותנו להתפלל על כל טיפת מים שיורדת, וממילא שומרת אותנו בקשר הדוק עם בורא העולם.

"חסד ומשפט אשירה, לך ה' אזמרה" אומר דוד המלך בתהילים (ק"א, פ"א), ודורשת על פסוק זה הגמרא (ברכות ס' ע"ב): "אם חסד - אשירה, ואם משפט - אשירה". דוד המלך הבין שגם כשה' עושה לו דבר רע, זה מעיד על אהבת ה' אליו, ןלכן שמח גם בחסדי ה', וגם ב"משפטים" שלו.

משום כך, גם הפסוקים המתארים את הסתר הפנים מעידים על הקשר העמוק שלנו לבורא עולם ועל האהבה שהוא אוהב אותנו.

שנזכה לראות את הטוב והיופי שבכל דבר, ולשמוח בכל מה שעושה ה' עימנו. שבת שלום!