דבר תורה לפרשת ויחי – תשס"ט

יואל פיקסלר

הפרשה פותחת בפסוקים האחרונים של פרק מ"ז:(כח) וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה.... (לא) וַיֹּאמֶר הִשָּׁבְעָה לִי וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה:

קטע זה שייך באופן טבעי לפרשת ויגש ואילו פרשת ויחי היתה צריכה להתחיל בפרק מ"ח:

א)    וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי בָנָיו עִמּוֹ אֶת מְנַשֶּׁה וְאֶת אֶפְרָיִם:

אלא שיש לנו בפרשה מעגל חיצוני וגרעין פנימי. המעגל החיצוני הוא פטירתו של יעקב וההכנות לכך, ואילו הגרעין הפנימי הוא מסכת הברכות של יעקב לבנים לפני פטירתו.

הפרשה פותחת החל מהפסוק השני:(כט) וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם:(ל) וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם וַיֹּאמַר אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ:

והפרשה (וספר בראשית) מסיימת בסגירת המעגל: פרק נ (יג) וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ בָנָיו אַרְצָה כְּנַעַן וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בִּמְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה , וזו הסיבה שסיומו של פרק מ"ז מופיע בתחילת פרשת ויחי, המסגרת של הפרשה היא מותו של יעקב: בתחילתה בקשת יעקב ובסיומה מילוי בקשתו.

לגבי יוסף פתיחת המעגל בסוף פרשתנו פרק נ פסוק כה: וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה:

 וסגירתו רק בספר שמות ביציאת בנ"י ממצרים פרק יג פסוק יט :וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם:

המוטיב המרכזי ביכולת לעמוד בהתחיבויות של הבאה לקבורה במרווחי זמן ארוכים ממועד הפטירה בעת העתיקה מצויינים בצורה יחידאית בכל המקרא, כאן בפרשתנו.

לאחר פטירתו של יעקב מספרת לנו התורה (בראשית פרק נ ):(ב) וַיְצַו יוֹסֵף אֶת עֲבָדָיו אֶת הָרֹפְאִים לַחֲנֹט אֶת אָבִיו וַיַּחַנְטוּ הָרֹפְאִים אֶת יִשְׂרָאֵל: (ג) וַיִּמְלְאוּ לוֹ אַרְבָּעִים יוֹם כִּי כֵּן יִמְלְאוּ יְמֵי הַחֲנֻטִים וַיִּבְכּוּ אֹתוֹ מִצְרַיִם שִׁבְעִים יוֹם:

ולגבי יוסף נאמר (בראשית פרק נ פסוק כו): וַיָּמָת יוֹסֵף בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם:

גופתו של יוסף לאחר פטירתו עוברת תהליך של חניטה ע"י הרופאים בדומה ליעקב אביו לאחר פטירתו, כמצויין מספר פסוקים לפני כן, עם פירוט יתר לגבי העוסקים במלאכה ומשך הזמן הדרוש לכך, וכפי שנאמר, אלה הם שני המקרים היחידים בתנ"ך שבהם מוזכרת החניטה במפורש.

המלה חנט, כך גם בערבית, הוראתה שַפֵּר את גופת המת בבשמים. השם האירופי לחנוט הוא מומיה אשר בא מהערבית ( המקור בפרסית) שהוראתו כופר / שעווה, דבר המשוח בכופר, ומקורו בטעות. הגוון של החנוטים הוא שחור, ומי שראה אותם סבר שהם הושרו בכופר שצבעו שחור, אך בבדיקות שנעשו לחנוטים מהתקופות הקדומות במצרים לא נמצאו עקבות כופר.

שימוש נוסף לשורש חנט הוא בהקשר לפרי כגון  בשיר השירים פרק ב יג: הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ. מילון אבן שושן איננו קושר בין שני שימושים אלה ולכל אחד הוא מיעד פירוש שונה: א) שימר גויה בסממנים וכו'. ב) התחיל להבשיל פרי העץ עם נשירת עלי הפריחה, בהתאמה.

אצל חלק מהפרשנים ניתן למצא נסיונות גישור:

רש"י -  לחנט את אביו - ענין מרקחת בשמים הוא: כך גם: תרגום יונתן ורד"ק.

רשב"ם - לחנוט - פתרונו לפי עניינו. ומנחם פרשו מגזרת חנטה פגיה:

אבן עזרא - ויחנטו כדמות אבק. ויתכן רק על דרך רחוקה מעט להיות כמוה התאנה חנטה פגיה (שה"ש ב, יג):

ככל הנראה ראשיתה של החניטה היא במצרים. החנוט הקדום ביותר שנמצא בחפירות במצרים הוא של בנו של המלך פֶפִי הראשון שהוא הראשון לשושלת השישית שראשיתה בשנת 2315 לפנה"ס (סוף תקופת הברונזה הקדומה). לשם התמצאות כרונולוגית, יציאת מצרים היתה בימיו של המלך רעמסס הב' בתחילת המאה ה- י"ג לפנה"ס (בערך 1280 לפנה"ס).

תחילתה של החניטה נעוצה בתקופות קדומות יותר וככל הנראה היא התפתחות של דרכי קבורה הקשורות לאמונות ודעות בענין עולם הבא שהיו מקובלות בקרב המצרים הקדמונים. נמצאו בחפירות ארכיאולוגיות קברים מימי השושלת ה- ב' , 2800 לפנה"ס בקירוב, שבהם היו גופות חבושות היטב בתכריכים כאשר הידים היו חבושות בנפרד מהגוף עפ"י האמונה שהרוח עתידה לחזור לגוף ולכן יש לשמרו ולהקפיד שלא יאבד את צורתו הראשונה.

מבלי להכנס לפרטי הפתלוגיה, אציין רק כי היו שלוש שיטות עיקריות: 1) ניתוח הגופה בצידה השמאלי, הוצאת האיברים הפנימיים, ניקוי ביין דקלים ומילוי החלל בבשמים וסגירת החתך. לאחר 70 יום, חבישת הגופה בתחבושות בד שהודבקו בשרף. 2) החדרת שמן ארזים לחלל הגוף אשר איכל את האברים הפנימיים והשריית הגופה בנתר הביאה לאיכול הבשר, כך שנותרו העצמות ועליהן העור. 3) שיטה דומה לשיטה מס. 2 , החדרת נוזל לחלל הגוף העשוי מחומר שונה (סורמיה) והשריית הגופה בנתר. השיטות השונות נועדו לשכבות סוציו-אקונומיות שונות עקב הבדלי המחירים בביצוען, כאשר השיטה הראשונה נהגה במלכים ובעשירי העם.

נמצאו תמשיחים בקברים המתארים את תהליכי החניטה כמו בקברו של אמנ-מ-אפת מראשית השושלת ה- י"ט (1300 לפנה"ס בקירוב), בקברו של תות-ענח-אמון מהשושלת ה- י"ח (אמצע מאה י"ד לפנה"ס) נמצאו שקיות עם חומרי חניטה, וכן הרודוטוס שחי במאה החמישית לפנה"ס השאיר לנו תיאורים מפורטים על תהליך החניטה.

משך הזמן שנדרש לחניטה הוא 70 יום, כך צויין גם בכתובת שנמצאה בקברו של אחד מבני השושלת ה – כ"ו (מאה שישית לפנה"ס) כפי שצויין בסוף פסוק ג': וַיִּבְכּוּ אֹתוֹ מִצְרַיִם שִׁבְעִים יוֹם.

מדרשי אגדה

מדרש אגדה (בובר) בראשית פרק נ:[ב] ויחנטו הרפאים. כדרך שעושין למלכים: ויחנטו. ומהו חנטה, מלמד שאם נפטר מלך היו חותכין את כריסו ומוציאין את בני מעיו כדי שלא יסריח:

בראשית רבה (תיאודור-אלבק) כי"ו פרשה קא:(כו) וימת יוסף בן מאה ועשר שנים ויחנטו אותו מי חנטו, רבי פנחס ורבי יהודה בשם רבי נחמיה, רבי יהודה אמ' רפאים חנטו אותו, ורבי פנחס אמר שבטים חנטו אותו.

ספר צוואות השבטים

התורה כמעט ואיננה מתיחסת לדור השבטים לאחר מות יעקב. סה"כ 13 פסוקים בסוף פרשתנו ועוד 7 פסוקים בתחילת ספר שמות, סה"כ 20 פסוקים. ספר צוואות השבטים מה"ספרות החיצונית", נכנס לחלל זה, ובו מופיעות כל הצוואות של 12 השבטים לפני מותם. הוא נכתב בתחילת המאה הראשונה לפנה"ס (30 ± שנה), בתקופת החשמונאים. הספר נכתב במקור בעברית ועיקרו צוואת כל אחד מ- 12 האחים לבניו. בסיום כל צוואה נכתב מעשה הקבורה ע"י הבנים.  לדוגמא אצל ראובן: "וישימוהו בארון עד העלותם אותו ממצרים ויקברוהו בחברון במערת המכפלה במקום קבורת אביו".[1] אצל שמעון: "וישימו אותו בארון עץ למען העלות את עצמותיו חרש במלחמת מצרים. כי את עצמות יוסף שמרו המצרים בקברי המלכים כי הגידו להם החרטומים אשר בצאת עצמות יוסף ממצרים יהיה חושך אפלה בארץ וגומ' ". יהודה מצווה את בניו: "ואל תקברוני בבגדי יקר ואל תקרעו את בטני כי כן יעשו המלכים, והעלוני חברונה אתכם......ויעשו בניו ככל אשר ציוה אותם וגומ' ". אצל גד יש ציון מיוחד בו נכתב: "ומקץ חמש שנים העלו אותו חברונה וגומ' ". מאמר מסכם מופיע בצוואתו של בנימין: " ובאחת ותשעים שנה לבא בני ישראל מצרימה ויעלו הם ואחיהם את עצמות אבותיהם חרש במלחמת כנען[2] ויקברו אותם בחברון לרגלי אבותיהם. והמה שבו מארץ כנען וישבו בארץ מצרים עד יום עלותם מארץ מצרים".

עפ"י ספר צוואת השבטים עולה כי ככל הנראה כל 12 האחים עברו תהליך חניטה כזו או אחרת  ("וישימוהו בארון") כאשר רק יהודה מצווה את בניו במפורש שלא לחנוט אותו בשיטה הראשונה שהזכרנו לעיל ("ואל תקרעו את בטני כי כן יעשו המלכים").

יחס ההלכה לנושא החניטה

בפתח הבירור ההלכתי ברצוני לומר כי ככל הנראה החניטה של יעקב ויוסף היתה עפ"י השיטה הראשונה בהיותה הדרך המכובדת ביותר שנהגה במצרים היאה לאנשים חשובים כיעקב ויוסף.

אני אומר זאת בפתח הדברים מכיוון שבספרי השו"ת השונים מנסים לקבוע את שיטת החניטה שבוצעה ביעקב ויוסף עפ"י העמדה ההלכתית "המודרנית" שנוקט בה הפוסק, שהיא התפתחות מאוחרת של המנהגים בענייני קבורה, אך לדעתי, ללא כל בסיס עובדתי.

לגבי שיטת החניטה הראשונה בה ניתחו את הגופה, עסקו בכך הרשב"א והרדב"ז.

שו"ת רדב"ז חלק א סימן תפד :

הרדב"ז מסכם: אלא ודאי מדנהגו היתר בדבר משמע דלית להו צער וכ"ש בזמן שעושין כן לכבוד המת ולתועלתו כענין החנוטים.

יש החולקים עליהם (שו"ת חתם סופר חלק ב (יו"ד) סימן שלו) וסוברים כי יש איסור חנטה עפ"י השיטה הראשונה משום שיש בכך ביזוי המת, אך עפ"י שתי השיטות האחרות בהן אין מנתחים את הגופה מותר לחנוט, ולדעתם כך חנטו את יעקב ויוסף.

ויש האוסרים לחלוטין את ענין החניטה מכיוון שאין כאן עיכול הבשר שזה חלק מתהליך הכפרה לנפטר (תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף מז עמוד ב) ועל בסיס נימוק זה אוסר ר' משה פינשטיין את הקבורה במוזליאום (שו"ת אגרות משה חלק יו"ד ג סימן קמג).

וכן שו"ת עמק הלכה (ר' יהושע בוימל): מכל הלין טעמי נראה דיש למחות ביד הקוברי מתים שלא יעשו החניטה לשום בר ישראל. אבל הוא מתיר את ענין הקפאת הגופה.[3]

אך בענין ביצוע שימור של הגופה לצרכי העברתה למרחקים גדולים, כגון העברתה מארץ לארץ, רוב הפוסקים התירו.[4]

ההתייחסות לחניטה בפולקלור היהודי היא שלילית.

 י"ל פרץ בסיפור "יוסי בחור-הישיבה" מתאר איזה רעות יכולות לבא שהן קשות יותר ממגיפה:

ורעות מן המגפה הן הדזאינפקצי"ה, האיזוֹלאצי"ה, והשם ישמרנו – החניטה! לא לעולם יחיה איש, ואך פעם אחת ימות... והחיים והמוות ביד מי הם? ביד בעל הרחמים, ובעל-הרחמים הוא שומע תפילה וזעקה, וגם צדקה תציל ממוות... אבל השאר הוא ביד אומות-העולם; את מוח העצמות ימוצו, הב, הב, – הוצאות ושפיכות-דמים...      

ועוד יחנטו את המתים... לוקחים את המת, קורעים אותו כדג, טובלים בזפת וקוברים בלי תכריכים...

את סיום דרכו של יעקב לאחר חניטתו אנו מוצאים בפרשתנו (בראשית פרק נ פסוק יג):

וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ בָנָיו אַרְצָה כְּנַעַן וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בִּמְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת הַשָּׂדֶה לַאֲחֻזַּת קֶבֶר מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי עַל פְּנֵי מַמְרֵא:

יוסף לפני מותו משביע את אחיו (בראשית פרק נ פסוק כה): פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה:

ואכן שבועה זו עוברת לדורות הבאים אשר ממלאים את השבועה כלשונה (שמות פרק יג פסוק יט): וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם:

בשני המקרים הללו, אנו רואים כי החניטה נעשתה, לבקשת הנפטר, לצורך זמני עד לקבורה, והיה זה לכבודם של המתים.