השתוקקות לקיום מצוות

בפרשת בהעלותך התורה מספרת לנו אודות קבוצת אנשים אשר באה למשה רבנו בטענה חריגה: "וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא. וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִב אֶת קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר ט, ו-ז) כתוצאה מטענה זו קבע הקב"ה לדורות מעין "מועד ב'" להקרבת קרבן פסח, החל בי"ד באייר שבו מי שלא יכל להקריב את הפסח ביום י"ד בניסן יקריב אותו חודש לאחר מכן - בי"ד באייר.

ונשאלת השאלה מדוע כל כך הפריע לאותם האנשים העובדה שהם לא הקריבו את קרבן הפסח, הרי הסיבה שבגללה הם לא הקריבו את הקרבן היא מכיוון שהם היו עסוקים במצווה ולפיכך היו פטורים (ע"פ הגמ' סוכה כה ע"ב). ובנוסף לכך לפי התוספות (קידושין לז ע"ב, ד"ה הואיל) כל הארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר הם לא היו מחויבים במצוות קרבן פסח. ונתחיבו בה רק כשנכנסו לארץ.[1]

ניתן לתרץ ולומר כי הסיבה בגללה הפריע להם העובדה שלא הקריבו את קרבן הפסח היא מכיוון שהם מודעים לחשיבות הרבה שיש למצווה זו לכל יהודי, שכן מצווה זו היא

אות חזק המראה את השגחתו של הקב"ה בעולם ועל עם ישראל בפרט (ע"פ ספר החינוך מצווה שפ). בנוסף לכך מצווה זו היא אחת משני מצוות עשה עליהם יש עונש חמור של כרת.

אבל כשמבינים שאנשים הללו הם אנשים שנטמאו למת מצווה (ע"פ הגמ' בסוכה, שם) ולכן לא יכלו לקיים את מצוות הקרבת קרבן פסח במועדו אז מובן מדוע דווקא האנשים האלו ניגשו אל משה בבקשה זו. כי כידוע התעסקות עם קבורת המת וקבורת מתי מצווה בפרט היא מצווה גדולה עליה נאמר שהיא "חסד של אמת". וידוע כי מצווה זו היא מצווה לא קלה לביצוע ויש אנשים שהיו מעדיפים להתחמק ממצווה זו אם ניתן.

כשרואים את זה מבינים שאנשים הללו שבאו אל משה כדי להתלונן על כך שלא יוכלו לקיים את מצוות קרבן פסח הם לא אנשים רגילים אלו אנשים שהשקיעו את כל מרצם כדי לקיים מצוות. ובמקום לנסות להתחמק מקיום מצוות מסוימות ולמרות שניתן לעשות זאת בקלות הם בכל זאת הולכים בדרך הקשה ובוחרים לא לוותר על שום מצווה ולקיים אותה בצורה הטובה ביותר.

יהי רצון שנזכה להגיע לדרגה זו ונקיים את מצוות התורה בהשתוקקות ובלי לחפש פטורים והנחות