שלח לך התשס"א

שם פרשת השבוע שגור בפי העם כ- "פרשת המרגלים". אם תשאל אנשים כמונו שהם לא תלמידי ישיבה אך גם לא בורים ועמי ארצות, על מה מסופר בפרשה, יגידו לך שמדובר על כך שנשלחו מרגלים, הם הוציאו דיבת הארץ רעה, ולכן נגזרה גזירה שאף אחד מיוצאי מצרים, חוץ משני יחידי סגולה, ייכנס לא"י. נגזר על העם לנדוד במדבר ארבעים שנה ונגזרה גזירת "יום לשנה יום לשנה", לפי ארבעים היום שהמרגלים תרו את הארץ.

כלומר יוצא שהעם נענש בדחיית הכניסה לארץ ונדודים במדבר במשך ארבעים שנה
בגלל חטא המרגלים.

התבוננות מעמיקה יותר בפרשת השבוע, מביאה למסקנות אחרות.

פרשת השבוע נפתחת לכאורה באווירה פסטורלית, הקב"ה מצווה על משה לשלוח מרגלים לרגל את א"י, לקראת הכניסה הקרובה. הקב"ה אומר לבחור שנים עשר אנשים מובחרים מראשי העדה, נציג לכל שבט. לכאורה הכול הגיוני ורגוע ושלו וטבעי.

אך אם נעיין בפירוש רש"י למילים "שלח לך" - (הדיוק הוא מזה שכתוב שלח לך), נראה

שהדברים אינם כה שלווים וטבעיים כמו שתיארנו לעצמנו, יש פה מילים קשות שאומר הקב"ה בקשר לשליחות זו ואפילו שבועה שבנ"י לא יירשו את הארץ.

כל זה למה?

אם נעיין בפרשת דברים נראה כיצד מתאר משה רבינו בסוף ימיו את פרשת המרגלים: "ותקרבון אלי כולכם ותאמרו: נשלחה אנשים לפנינו". רש"י אומר "בערבוביא", כלומר בלי לתת כבוד אחד לשני כולם יחד אנשים נשים זקנים וטף, במקום לשלוח נציגים.

למרות הדרך הלא מתאימה לבקש ממשה רבנו, הוא אומר "וייטב בעיני הדבר".

רש"י אומר "בעיני ולא בעיני המקום". למה היה טוב בעיני משה ולא היה טוב בעיני המקום?

בעיני משה היה טוב מפני שלימד סנגוריה על עם ישראל אמר לעצמו עכשיו אנו אמורים לכבוש את א"י, העם רוצה לראות מאיפה יהיה נוח יותר לכבוש את הארץ (לפי מה שכתוב בדברים שזה מה שהם אמרו), כדי שיוכלו לגור בארץ המובטחת כמה שיותר מהר.

ולכן בהזדמנות זו משה רבנו גם מצווה עליהם לבדוק דברים נוספים כדי לחבב עליהם את הארץ: "הטובה היא אם רעה היש בה עץ אם אין" (שאר הדברים שהוא מצווה בפרשתנו קשורים לצד הצבאי - נזכר גם בדברים).

למה לא היה טוב בעיני הקב"ה? מדרש תנחומא ממשיל זאת לאב ששידך לבנו כלה. האב הבטיח לבנו שהכלה טובה, יפה, חכמה, מבית טוב, מעשיה נאים, בקיצור כל מה שאתה יכול לבקש. כשהתקרב הזמן אמר הבן לאב, אבא אני רוצה להכיר את הכלה הפוטנציאלית לראות אם היא באמת כל מה שאמרת. באופן טבעי האב כועס. "האם לא מספיק מה שהבטחתי לך, האם אתה לא סומך עלי". ולכן גורם לו שיראה אותה יעריך אותה אך בכל זאת לא יתחתן איתה.

כלומר ניתן לראות כאן חוסר ביטחון בקב"ה.

נמשיך בסיפור: המרגלים יוצאים לרגל את א"י, חוזרים כעבור 40 יום, ומתארים לעם את אשר ראו. במעמד בו הם מתארים לעם את אשר ראו קיימת הדרגתיות.

בתחילת דבריהם הם מביאים, לכאורה, דברים אובייקטיביים, למרות שהדברים הם קשים - הם אמת!! כלב מבין את רוח הדברים ולאן המרגלים רוצים למשוך את העם, ולכן קופץ ישר ומביע את דעתו, כלומר לא דברים אובייקטיביים.

המרגלים רואים שהדברים שלהם לא עוברים בצורה חלקה ולכן גם הם נוטשים את דרך האובייקטיביות ועוברים לשכנוע במילים קשות ומפחידות.

העם, שכנראה לא צריך אמצעי שכנוע רבים, משתכנע ומתחיל להתחרט על היציאה ממצרים לקראת מיתה בא"י. כלב ויהושע מנסים להגן על כבוד ה' וא"י והעם מגיב בניסיון לסקול אותם.

ברגע קריטי זה מתגלה הקב"ה. ע"פ דבריו ניתן להבין מה היו החטאים עליהם נענשו בנ"י.

הקב"ה פותח במילים: "עד אנה ינאצוני העם הזה". רש"י מפרש "ינאצוני - ירגיזוני" כלומר עם ישראל מרגיז את הקב"ה, במה? - "ועד אנה לא יאמינו בי". הקב"ה מתלונן על חוסר האמונה של העם. העם כבר הוכיח מספר פעמים שהוא חסר אמונה בקב"ה.
כמו כן העם לא מעוניין בשלטון של הקב"ה, מעוניין לחזור למצרים לשלטון מצרים.

הקב"ה לא רואה עתיד לעם ולכן הוא מחליט להשמיד אותו:"? בדבר ואורישנו".

משה משכנע את הקב"ה לרדת מהרעיון מנימוקים שונים, והקב"ה משתכנע "סלחתי כדברך".

מלך שמחל על כבודו - אין כבודו מחול. אבל מלך מלכי המלכים שמחל על כבודו - כבודו מחול.

אבל אנו רואים שיש עוד משהו שהקב"ה אינו יכול לסלוח - זלזול ופגיעה בכבוד ארץ ישראל.
"אם יראו את הארץ אשר נשבעתי לאבותם, וכל מנאצי לא יראוה". וכן אח"כ: "וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה, והבאתי אותם, וידעו את הארץ, אשר מאסתם בה".
וכן בתהילים (ק"ו, כ"ד): "וימאסו בארץ חמדה לא האמינו לדברו".

כאן ניתן לראות חטא נוסף של העם. מאיסה בארץ חמדה - בארץ המובטחת ארץ זבת חלב ודבש, בארץ ישראל, וחוסר רצון לקיים את מצוות יישוב א"י.

על חטא זה העם נענש. נגזרת הגזירה על כל העם מבן עשרים שנה ומעלה למות במדבר, ולכן גם מתעכבת הכניסה לארץ ישראל ב-40 שנה.

ניתן לראות, כמו הפסוק בתהילים: "וימאסו בארץ חמדה לא האמינו לדברו",
כי העם חטא בשני חטאים:
א) חוסר אמונה בקב"ה.

ב) מאיסה בארץ הקודש.

מה המשותף לשני החטאים? מי שעובר על אחד מהחטאים הנ"ל, כאילו עובר על כל התורה כולה.

• הראשון - חוסר אמונה בקב"ה ופריקת עולו - ברור למה עוברים על כל התורה, מפני שאם אין את הבסיס בעבודת ה', אמונה בה', אז אין ערך למצוות אחרות שמקיימים.
• השני - מצוות יישוב א"י שקולה כנגד כל המצוות. מאיפה לומדים ולמה?
  מובא בספרי דברים מעשה בכמה רבנים שעמדו לצאת לחו"ל לצורך לימוד תורה
  (שזה מותר), שהגיעו לגבול קרעו בגדיהם והחלו לבכות וקראו את המקרא בדברים (י"ב כ"א): "וירשת וישבת בה/ושמרת לעשות את החוקים האלה" - מכאן שישיבת א"י שקולה כנגד כל המצוות שבתורה, ולכן חזרו למקומם.
  וכן מובא בתוספתא: "ישהה אדם בא"י אפילו בעיר שרובה עכו"מ, ולא בחו"ל בעיר שכולה ישראל, מלמד שישיבת א"י שקולה כנגד כל מצוות שבתורה".

למה זה שקול? בספר ירמיהו כתוב (ל"א,כ' ): "הציבי לך ציונים שימי לך תמרורים".

מפרשים שזה נאמר על עם ישראל בגלות - העם צריך ליצור לעצמו סימנים ותמרורים כדי שיזכור כיצד יש לקיים מצוות וברגע שיעלו לא"י, יהיו כבר ערוכים לכך - שמירת התורה וקיום מצוות עניינם בא"י דווקא והשמירה שלהם בחו"ל, אינה אלא זיכרון ציונים.

כלומר העם חטא בשני חטאים ששקולים כנגד כל התורה כולה.

בהמשך הפרשה אנו רואים שתי פרשיות:

א)      פרשת נסכים - כמויות הנסכים שיש להביא עם על כל קורבן וקורבן.

ב)      פרשה חלה - עוסקת בהפרשת חלה שיש לבצע כאשר אופים מעשי בצק.

מה הקשר של פרשיות אלה לפרשת המרגלים:

בפרשה השנייה של קריאת שמע מובא: "והיה אם שמע תשמעו את מצוותי אשר אנוכי מצווה אתכם היום לאהבה את ה' אלוקיכם, לעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם..."

מדובר על המצב כאשר בני ישראל יושבים בא"י - מצוות ישוב א"י וכן עובדים את הקב"ה באהבה, שזה ההיפך מחוסר אמונה בקב"ה, ואז מתברכים בארבעה דברים: "ואספת דגנך ותירושך ויצהרך ונתתי עשב בשדך לבהמתך.  
1) דגן.

2) תירוש.

3) יצהר - שמן.

4) בהמות.

ואם חלילה לא זה המצב - "ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה אשר ה' נותן לכם".

רואים שאם מקיימים את שתי המצוות
1) יישוב א"י

2) אהבת הקב"ה

מקבלים כשכר את ארבעת הדברים: דגן תירוש יצהר ובהמות (בקר וצאן), ולכן באות הפרשיות של הנסכים וחלה לאחר חטא המרגלים - לאחר שרואים שבנ"י נענשו על שני חטאים אלו, הקב"ה מראה שאם לא חוטאים בחטאים אלו יש שכר ויש דגן, תירוש, יצהר ובקר וניתן אז להקריב קורבנות - בהמות, להקריב מנחה - סולת ושמן - דגן ויצהר,
ולנסך יין - תירוש. וכן גם הפרשת החלה מראה על ברכה בדגן שחמשת מיני דגן
חייבים בחלה.

הפרשות באו כדי לא להיכנס לייאוש אלא כדי להפיח תקווה ומוטיבציה לקיום המצוות.

בפרשה הנ"ל של קריאת שמע מובא: "הישמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלוקים אחרים והשתחוויתם להם וחרה..." "ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה אשר אני נותן לכם".

כלומר יש מקרה נוסף שאם בנ"י חוטאים חטא מסוים אז הם מאבדים את הזכויות והטובות של א"י - וזהו חטא עבודה זרה.

הפרשיה הבאה בפרשתנו - עוסקת בקורבנות עובדי עבודה זרה. מהיכן למדים?
"וכי תשגו ולא תעשו את כל המצוות האלה". איך ניתן לעבור על כל המצוות?

רש"י מפרש שעוסק בעבודת כוכבים שמי שעובד אותה כאילו עובר על כל המצוות.

למה מי שעובד עבודת כוכבים כאילו עובר על כל המצוות? מפני שכך החליט הקב"ה.
הקב"ה הוא אל קנא והוא לא מוכן שיעבדו אותו בשיתוף עם אל אחר. הדת היהודית אינה מקבלת עובדי אלים אחרים ומי שהוא כזה, מי שעובד אלים אחרים- כאילו לא שייך לדת היהודית.

רואים שגם עבודה זרה - זהו חטא ששקול לכל המצוות כולן, והוא קשור גם לפרשיות נסכים וחלה מפני שעבירה על חטא זה מביאה לאובדן הברכה של דגן תירוש יצהר ובהמות ובכלל להפרדות מא"י.

הפרשיה הבאה עוסקת במקושש עצים, איש שחילל את השבת במדבר ונענש בסקילה. כלומר הפרשיה עוסקת בנושא השבת.

בפרשת כי תשא מופיע הפסוק: "אך את שבתותי תשמרו כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם לדעת כי אני ה' מקדשכם".

כלומר השבת היא אות בין הקב"ה ובנ"י. בשמירתו את השבת מראה יהודי כי הוא מאמין שהקב"ה הוא בורא עולם, ברא את העולם בשישה ימים ושבת ביום השביעי, מראה כי הוא מאמין במעמד הר סיני והוא חלק מהעם היהודי והוא מקבל על עצמו את הברית שכרת העם עם ה'. השבת היא גם אות וגם ברית:"לעשות את השבת לדורותם ברית עולם ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם".

מכאן, שגם השבת היא מצווה ששקולה לכל המצוות מפני שהיא מהווה אות לברית בין עם ישראל לקב"ה.

מה ראינו עד עכשיו:

1)       חוסר אמונה - כפירה בקב"ה- כאילו עוברים על כל התורה.

2)       מצוות יישוב א"י - כאילו עוברים על כל התורה.

3)       עבודה זרה - כאילו עוברים על כל התורה.

השכר על שמירה: דגן תירוש יצהר ובקר.

עונש על חטא: איבוד של הנ"ל וגירוש מהארץ המובטחת.

כמו כן מצווה נוספת שמי שעובר עליה כאילו עובר על כל התורה - מצוות שבת.

לכאורה המצב מייאש: כל כך הרבה מצוות שאם עוברים עליהן אז כל שאר המצוות שעשינו לא שוות. איך אפשר לשמור על המצוות האלה?

יש פתרון:

הפרשיה האחרונה בפרשה היא פרשת ציצית, ובה נאמר: "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם".

כלומר מי שקושר ציצית בבגדו (מצווה תמידית), מובטח לו שיזכור את כל המצוות, וגם את המצוות שנחשבות בכל המצוות ואף ישמור אותן.

למה ציצית מזכירה את כל המצוות:

1)       מי שרוצה לזכור עושה קשר באצבעו ולכן קשירת הציצית בבגד דומה לכך ומביאה למצב שתמיד זוכרים את בורא עולם, וכך לא חוטאים.

2)       פתיל תכלת - תכלת כצבע הרקיע - הרקיע מזכיר את בורא עולם וכך לא שוכחים.

בפרשת ציצית כתוב: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם".
 וכי זהו הסדר הנכון: הרי קודם העין רואה ורק אח"כ הלב חומד וצריך להיות ולא תתורו אחרי עיניכם ואחרי לבבכם.

המרגלים, כל מטרתם בשליחותם הייתה לגרום לעם לוותר על ארץ ישראל, ולכן פרשו את מה שראו בסיורם ע"פ דעתם הקדומה, ובהם התקיים שהעין הלכה אחרי הלב.

כלומר מצוות ציצית יכולה למנוע מאנשים לחטוא כמו חטא המרגלים ולא יתורו אחרי לבבם ואז גם אחרי עיניהם.

כך מתקשרת פרשת ציצית לפרשת המרגלים.

מי ייתן והמצוות שמקיפות אותנו מכל הצדדים, כמו שהציצית מקיפה את הלובש אותה מארבע צידיו, ישמרו עלינו ועל ידי זכותן ויעזרו לנו להשיג "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" אכי"ר.