דבר תורה לפרשת בא
(בשם הרב אמנון בזק, מתוך "שבת בשבתו")

שלוש פעמים בפרשת בא מוזכר הצורך להתייחס לבנים בזמן עשיית מצוות הקשורות ביציאת מצרים. במדרש הידוע, המובא גם בהגדה של פסח, מיוחסות פניות אלו לבנים בעלי אופי שונה. ברם, על דרך הפשט מדובר באותו בן, אך בסיטואציות שונות.

בפעם הראשונה, ביחס למצוות קרבן הפסח - “והיה כי יאמרו אליכם בניכם: מה העבודה הזאת לכם? ואמרתם זבח פסח הוא לה`…“ (יב,כו-כז); והשנייה לגבי מצוות פדיון בכורות: “והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר: מה זאת? ואמרת אליו… על כן אני זובח לה` כל פטר רחם הזכרים וכל בכור בני אפדה“ (יג,יד-טו).
ברם, בפעם השלישית, העוסקת במצוות אכילת מצה, לא נזכרת שאלת הבנים, אלא רק חובת האמירה להם: “והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה` לי בצאתי ממצרים“ (שם,ח). מה משמעות הבדל זה?

תחילה יש לעמוד על עצם ההסבר על אכילת מצה - “בעבור זה עשה ה` לי בצאתי ממצרים“. הראשונים נחלקו בהבנת משפט קשה זה:
לדעת רמב“ן, משמעות הביטוי “בעבור זה עשה“ היא - `בגלל מה שעשה`. אנו אוכלים מצה בגלל מה שעשה ה` לנו בצאתנו ממצרים.
לעומת זאת, רש“י וראב“ע פירשו שמשמעות הביטוי היא `בשביל זה`, כלומר - אנו מחויבים לקיים את המצווה, שכן בדיוק לשם כך הוציא ה` אותנו ממצרים. על דרך הפשט, נראה יותר כפירושם של רש“י וראב“ע, שכן משמעות המילה “בעבור“ במקומות אחרים במקרא היא בדרך כלל במובן התכלית - `בשביל`, ולא במובן גורם - `בגלל` (כמו, למשל: “ואכלה מצידי בעבור תברכני נפשך“; “בעבור זאת העמדתיך בעבור הראותך את כוחי…“).

לאור זאת, קיים אפוא הבדל בין ההתייחסויות השונות לבנים בפרשה. לגבי חלק מן המצוות (קרבן פסח ופדיון בכורות) ישנו ציווי להסביר לבנים את טעם המצווה, והדבר נובע בפשטות מן הרצון לקרב את הבנים יותר לתוכן המצווה ו`להתחבר` אליה. אולם לגבי מצווה אחרת (אכילת המצה), ישנו דגש על כך שקיום המצווה נובע מתחושת מחויבות בסיסית כלפי הקב“ה, שהוציאנו ממצרים כדי שנקיים את המצווה, גם ללא ידיעת הסבר המצווה.

בדרך זו, מגלמות מצוות הפרשה שתי מגמות חשובות בקיום מצוות ככלל:
מצד אחד, קיים ערך בהבנת טעמה של כל המצווה, מתוך שאיפה לקיום מלא של המצווה.
מצד שני, קיים גם ערך מקביל, של קיום כל מצווה מתוך עצם המחויבות לשמיעה בקול ה`, ובידיעה ש“לא הוציאנו ממצרים - רק לעבדו“ (ראב“ע שם).

שיהיה לכולנו שבת של נחת ושלווה.
שבת שלום!