"וְדַע שֶׁמִּי שֶׁיָּכוֹל לַעֲשׂוֹת אֵלּוּ הַנִּגּוּנִים, דְּהַיְנוּ לְלַקֵּט הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁנִּמְצָא בְּכָל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל, אֲפִלּוּ בְּהַפּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל כַּנַּ"ל, הוּא יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי הָעַמּוּד, כִּי הַמִּתְפַּלֵּל לִפְנֵי הָעַמּוּד, הוּא נִקְרָא שְׁלִיחַ צִבּוּר, וְצָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה נִשְׁלָח מִכָּל הַצִּבּוּר, דְּהַיְנוּ שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיְּקַבֵּץ כָּל נְקֻדָּה טוֹבָה שֶׁנִּמְצָא בְּכָל אֶחָד מֵהַמִּתְפַּלְּלִין, וְכָל הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת יִהְיוּ נִכְלָלִין בּוֹ, וְהוּא יַעֲמֹד וְיִתְפַּלֵּל עִם כָּל הַטּוֹב הַזֶּה, וְזֶהוּ שְׁלִיחַ צִבּוּר, וְצָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ בְּחִינָה גָּבוֹהַּ כָּזוֹ, שֶׁעַל יְדֵי זֶה, יִהְיוּ כָּל הַנְּקֻדּוֹת תְּאֵבִים אֵלָיו, וְיִהְיוּ נִכְלָלִין בּוֹ. וּמִי שֶׁיָּכוֹל לַעֲשׂוֹת נִגּוּנִים הַנַּ"ל, דְּהַיְנוּ שֶׁיָּכוֹל לָדוּן אֶת כָּל אָדָם לְכַף זְכוּת, אֲפִילּוּ אֶת הַקַּלִּים וְהָרְשָׁעִים, כִּי מִשְׁתַּדֵּל לְחַפֵּשׂ וּלְבַקֵּשׁ לִמְצֹא בְּכֻלָּם נְקֻדּוֹת טוֹבוֹת כַּנַּ"ל, שֶׁעַל יְדֵי זֶה נַעֲשִׂין נִגּוּנִים כַּנַּ"ל, זֶה הַצַּדִּיק שֶׁאוֹחֵז בְּמַדְרֵגָה זֹאת, הוּא יָכוֹל לִהְיוֹת חַזָּן וּשְׁלִיחַ צִבּוּר, דְּהַיְנוּ לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי הָעַמּוּד, כִּי הוּא יֵשׁ בּוֹ בְּחִינָה זוֹ הַצְּרִיכָה לְהַשְּׁלִיחַ-צִבּוּר הֶהָגוּן בֶּאֱמֶת, שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ בְּחִינַה, שֶׁיִּהְיוּ כָּל הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת תְּאֵבִים אֵלָיו וְיִהְיוּ נִכְלָלִין בּוֹ כַּנַּ"ל, כִּי הוּא יָכוֹל לְקַבֵּץ כָּל הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁנִּמְצָא בְּכָל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל, אֲפִילּוּ בְּפוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל כַּנַּ"ל, וְדַע שֶׁיֵּשׁ בְּכָל דּוֹר וָדוֹר רוֹעֶה, וְהוּא בְּחִינוֹת משֶׁה, שֶׁהוּא רְעָיָא מְהֵימָנָא (רועה נאמן)" (ליקוטי מוהר"ן, חלק א, רפב) 

לעמוד מול אדם מלא פגמים וחסרונות ולראות את הטוב שבו, אינה יכולת הנתונה לכל אחד. שליח הציבור, שהוא הצדיק בתורה הנ"ל, הוא אותו אחד המסוגל להכיל בקרבו את כל הנשמות של כנסת ישראל. הצדיק אינו יכול לברור ולומר זה ראוי וזה אינו ראוי. איתו אני מסוגל לדבר ואיתו אינני מסוגל. הצדיק צריך להיות "שליח ציבור" - שליח של כל הציבור. ועל כן הצדיק צריך למצוא את נקודת הזכות שבכל אחד, להכיל אותה בקרבו ולעשות מכל הנקודות הללו - ניגונים.

ניגונים אלו הם מכלול התווים שהתפזרו בנשמותיהם של כלל ישראל והוסתרו בקרבם. מדובר בניצוצות שנתפרדו מן השפע האלוקי, והצדיק המלמד זכות על כל אחד, המצליח להכיל בקרבו גם את הפחותים ואת הרשעים, ולשמוע את הצליל שלהם בתוך ההרמוניה השלמה של השכינה, מצליח לקבץ ולאסוף את ניצוצות השכינה, את שברי המנגינה, את התווים האבודים - ולעשות מכולם ניגון של שכינה.

הצדיק נפגש עם העולם, מקיים איתו דיאלוג, ראשו בשמים, אולם רגליו מדשדשות בבוץ החומרי של המציאות שבתוכה נמצאים חסידיו, ומכח זה יש בכוחו לעורר ישנים ולהקיץ נרדמים. לצדיק, לפי ר' נחמן, יש את היכולת להכיל את כולם, לקבל את כולם ולתת מקום בקרבו לכולם, ועל ידי כך, מוסיף ר' נחמן: "יִּהְיוּ כָּל הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת תְּאֵבִים אֵלָיו". כשאדם רשע ניצב בפני הצדיק המתבונן בו בעיניים אוהבות והמצליח למצוא בו את נקודות הזכות, הרי שנקודות אלו תאבות אליו, ולפתע מצליח הרשע לדלות מקרבו את אותן הנקודות הטובות.

השליח ציבור/הצדיק חייב להיות בעל ענווה פנימית וביטול עצמי כלפי הציבור, שלולא כן אין מקום בקרבו של הצדיק להכיל את כולם. גדולתו של מנהיג היא ביכולתו להיות דינמי. ביכולתו להיות קשוב לצרכי עמו. יכולת זו מושתתת על יסוד הענווה שבו מוכן המנהיג לוותר על הניגון שלו, להבנות מתוך הציבור שאותו הוא בא להנהיג, להוביל ולהצמיח.

בחינת המלכות היא – "דלית לה מגרמא כלום ואית בה כולא" (המלכות - אין לה מעצמה כלום ויש בה הכל), היכולת להכיל את הכל מחייבת שלך לא יהיה כלום משלך. זוהי בחינת מלכות, וזוהי בחינתו של משה רבינו, הרועה הנאמן, העניו מכל אדם, שכיון שכל שאיפתו היתה "ומי יתן כל עם ה' נביאים" (במדבר יא, כט).

מאת: הרב איתמר אלדר, מתוך האתר בית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון - etzion.org.il/he/home