"מַעֲשֶׂה אֶחָד הָלַךְ מֵאָבִיו וְהָיָה בִּמְדִינוֹת אֲחֵרוֹת יָמִים רַבִּים אֵצֶל אֲחֵרִים וְלִזְמַן בָּא לְאָבִיו וְהִתְפָּאֵר בְּעַצְמוֹ שֶׁלָּמַד שָׁם אָמָּנוּת גָּדוֹל לַעֲשׂוֹת מְנוֹרָה הַתְּלוּיָה וְצִוָּה לְהִתְאַסֵּף כָּל בַּעֲלֵי אָמָּנֻיּוֹת הַזֶּה וְהוּא יַרְאֶה לָהֶם חָכְמָתוֹ בְּזֶה הָאָמָּנוּת וְכֵן עָשָׂה אָבִיו וְקִבֵּץ כָּל הַבַּעֲלֵי אָמָּנֻיּוֹת הַזּאת לִרְאוֹת גְּדֻלַּת הַבֵּן מַה שֶּׁפָּעַל בְּכָל הַיָּמִים הָאֵלּוּ שֶׁהָיָה בְּיַד אֲחֵרִים וְהַבֵּן הוֹצִיא מְנוֹרָה אַחַת שֶׁעָשָׂה וְהָיְתָה מְגֻנָּה מְאד בְּעֵינֵי כֻּלָּם וְאָבִיו הָלַךְ אֶצְלָם, וּבִקֵּשׁ מֵאִתָּם שֶׁיְּגַלּוּ לוֹ הָאֱמֶת וְהֻכְרְחוּ לְהוֹדִיעַ לוֹ הָאֱמֶת שֶׁהִיא מְגֻנָּה מְאד וְהַבֵּן הִתְפָּאֵר: הֲלא רְאִיתֶם חָכְמַת אָמָּנוּתִי וְהוֹדִיעַ לוֹ אָבִיו שֶׁלּא נִרְאָה יָפָה בְּעֵינֵי כֻּלָּם הֵשִׁיב לוֹ הַבֵּן: אַדְּרַבָּא! בָּזֶה הֶרְאֵיתִי גְּדֻלָּתִי כִּי הֶרְאֵיתִי לְכֻלָּם חֶסְרוֹנָם כִּי בְּזאת הַמְּנוֹרָה נִמְצָאִים הַחֶסְרוֹנוֹת שֶׁל כָּל אֶחָד מֵהַבַּעֲלֵי אָמָּנוּת הַנִּמְצָאִים כָּאן. הֲלא תִּרְאֶה שֶׁאֵצֶל זֶה, מְגֻנָּה חֲתִיכָה זוֹ אֲבָל חֲתִיכָה אַחֶרֶת יָפָה אֶצְלוֹ מְאד, וְאֵצֶל אַחֵר לְהֵפֶךְ אַדְּרַבָּא, זאת הַחֲתִיכָה שֶׁהִיא מְגֻנָּה אֵצֶל חֲבֵרוֹ הִיא יָפָה וְנִפְלָאָה בְּעֵינָיו, רַק זאת הַחֲתִיכָה מְגֻנָּה וְכֵן אֵצֶל כֻּלָּם. מַה שֶּׁרַע בְּעֵינֵי זֶה הִיא יָפָה בְּעֵינֵי חֲבֵרוֹ, וְכֵן לְהֵפֶךְ וְעָשִׂיתִי מְנוֹרָה זאת מֵחֶסְרוֹנוֹת לְבַדָּם לְהַרְאוֹת לְכֻלָּם שֶׁאֵין לָהֶם שְׁלֵמוּת וְיֵשׁ לְכָל אֶחָד חִסָּרוֹן כִּי מַה שֶּׁיָּפֶה בְּעֵינָיו הוּא חִסָּרוֹן בְּעֵינֵי חֲבֵרוֹ אֲבָל בֶּאֱמֶת אֲנִי יָכוֹל לַעֲשׂוֹת כְּתִקּוּנוֹ אִם הָיוּ יוֹדְעִים כָּל הַחֶסְרוֹנוֹת וְהַנִּמְנָעִים שֶׁל הַדָּבָר הָיוּ יוֹדְעִים מַהוּת הַדָּבָר, אַף שֶׁלּא רָאוּ אוֹתוֹ מֵעוֹלָם"  (רבי נחמן - מעשה שיחות שאחר סיפורי המעשיות)

ר' נחמן לוקח אותנו למקומות של קצה על פי התהום כדי לקחת משם שלל, הדרכה, איך מאירים את העולם. יש לא מעט בעלי אמנויות שרואים לעצמם תפקיד להאיר את העולם, והם מוכרים מנורות ממנורות שונות, כולן מבטיחות לנו שעמן יבוא האור.

ר' נחמן מתאר סיטואציה בה הבן מבקש לאסוף את כל בעלי האומנויות כדי להראות להם את אותה מנורה תלויה שעשה - 'אני למדתי לעשות את המנורה הטובה מכולם, והמאירה מכולם, מנורה שעשויה מחסרונות: "לְהַרְאוֹת לְכֻלָּם שֶׁאֵין לָהֶם שְׁלֵמוּת", ובכך להראות שגם החיסרון יחסי הוא. ומה שנחשב אצלי כחסרון אצל השני הוא יחשב כיתרון, שמה שחסר לפלוני לא חסר לאלמוני. אין בנמצא חסרון אחד קבוע מוחלט, כי במהותו הוא דבר יחסי. את ההבנה הזו הבן רוצה להאיר ולהראות לכולם: שהחיסרון הוא בעצם לא חסרון, החיסרון הוא יחסי - הוא תלוי! תלוי בנקודת המבט, תלוי במסתכל, תלוי בך!

אפשר לומר שיש משהו בעולמנו האמוני שלא מוכן לקבל חסרונות, יש משהו באמונה עצמה שברמה העקרונית, באופן הכי בסיסי, היא שואפת ומייחלת אל השלמות, אל הסוף הטוב. ולפעמים המקום הזה בעולם האמונה עלול לגלוש למקום בו אדם לא מסוגל ויכול לראות חסרונות. לפעמים התודעה שמחויבת תמיד אל השלמות, למקום שהוא שלם ומושלם, גורמת לנו לסרב לקבל את החסרונות שלנו.

אפשר אף לומר יותר מזה, שבתשתית ההוויה שלנו יש סירוב פנימי לקבל חסרון. אדם יכול להרגיש שהחיסרון מאיים על עצם הקיום שלו. אם הקיום שלנו צועק באופן תמידי 'אני כן נמצא, אני כן בסדר, אני מצליח' מגיע החיסרון ומבשר לאדם את ההיפך ואומר לו: 'אתה לא...', והאמירה הזו יכולה להיראות לעתים כאיום קיומי על האדם. בשלב הזה ר' נחמן מניח לפני כולם את מנורת החסרונות. וכך אומר הבן לאבא בסיפור 'בזמן שהתרחקתי ממך למדתי אמנות, איך להסתכל בעין ישרה גם על החסרונות שלי, איך להיות מוכן לקבל חסרונות'.

היכן האדם ילמד לעמוד על הרגליים שלו? מגלה לנו ר' נחמן את התשובה המפתיעה את הנפש, בחסרונות שלו! החיסרון הוא השורש של כל אחד. בעצם אפשר לומר שהחיסרון שלך הוא המהות שלך.

האם אני קיים גם כשאני חסר? זה מקום קשה מכיוון שאתה נמצא כביכול בלי אבינו שבשמים, אבל זה התיקון שלך בעולם, כי כל אדם נולד עם חסרון. דרך החיסרון נמצא התיקון שלך, החיסרון הוא המקום שבו אתה נדרש לעמוד על רגליך, וזו אמנות. כל מה שהקב"ה נוטע בנו חסרונות זה כדי שנלמד לחזור אליו, לשוב אליו ועל רגלינו שלנו. לפעמים השלמות מונעת מאיתנו להיות בדבקות אמיתית עם ד' יתברך, בגלל השלמות הזאת אנחנו לא שם, לא באמת שם. דווקא דרך החסרונות אנחנו לומדים לחזור אל אבינו שבשמים.

המקומות של החסרונות הם מקומות חיים, חיוניים, מקומות שדורשים מאתנו, שיש בהם תפילה, תקווה, שיש בהם הוויה פשוטה, ובמקום הזה אפשר לחזור אל אבא שבשמים וטוב יותר.

בדרך כלל כשמחפשים דברי התחזקות אזי מתייחסים ליתרונות שלנו, כך מקובל ומורגל. והנה לנו הפעם סגנון אחר של דברי התחזקות שמדברים דווקא על החסרונות שלנו, שנותנים לנו משימה לדרך.

מאת: הרב דן האוזר, מתוך האתר בית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון - etzion.org.il/he/home

ב"ה

הגותו של רבי נחמן מברסלב – מנורת החסרונות

 "מַעֲשֶׂה אֶחָד הָלַךְ מֵאָבִיו וְהָיָה בִּמְדִינוֹת אֲחֵרוֹת יָמִים רַבִּים אֵצֶל אֲחֵרִים וְלִזְמַן בָּא לְאָבִיו וְהִתְפָּאֵר בְּעַצְמוֹ שֶׁלָּמַד שָׁם אָמָּנוּת גָּדוֹל לַעֲשׂוֹת מְנוֹרָה הַתְּלוּיָה וְצִוָּה לְהִתְאַסֵּף כָּל בַּעֲלֵי אָמָּנֻיּוֹת הַזֶּה וְהוּא יַרְאֶה לָהֶם חָכְמָתוֹ בְּזֶה הָאָמָּנוּת וְכֵן עָשָׂה אָבִיו וְקִבֵּץ כָּל הַבַּעֲלֵי אָמָּנֻיּוֹת הַזּאת לִרְאוֹת גְּדֻלַּת הַבֵּן מַה שֶּׁפָּעַל בְּכָל הַיָּמִים הָאֵלּוּ שֶׁהָיָה בְּיַד אֲחֵרִים וְהַבֵּן הוֹצִיא מְנוֹרָה אַחַת שֶׁעָשָׂה וְהָיְתָה מְגֻנָּה מְאד בְּעֵינֵי כֻּלָּם וְאָבִיו הָלַךְ אֶצְלָם, וּבִקֵּשׁ מֵאִתָּם שֶׁיְּגַלּוּ לוֹ הָאֱמֶת וְהֻכְרְחוּ לְהוֹדִיעַ לוֹ הָאֱמֶת שֶׁהִיא מְגֻנָּה מְאד וְהַבֵּן הִתְפָּאֵר: הֲלא רְאִיתֶם חָכְמַת אָמָּנוּתִי וְהוֹדִיעַ לוֹ אָבִיו שֶׁלּא נִרְאָה יָפָה בְּעֵינֵי כֻּלָּם הֵשִׁיב לוֹ הַבֵּן: אַדְּרַבָּא! בָּזֶה הֶרְאֵיתִי גְּדֻלָּתִי כִּי הֶרְאֵיתִי לְכֻלָּם חֶסְרוֹנָם כִּי בְּזאת הַמְּנוֹרָה נִמְצָאִים הַחֶסְרוֹנוֹת שֶׁל כָּל אֶחָד מֵהַבַּעֲלֵי אָמָּנוּת הַנִּמְצָאִים כָּאן. הֲלא תִּרְאֶה שֶׁאֵצֶל זֶה, מְגֻנָּה חֲתִיכָה זוֹ אֲבָל חֲתִיכָה אַחֶרֶת יָפָה אֶצְלוֹ מְאד, וְאֵצֶל אַחֵר לְהֵפֶךְ אַדְּרַבָּא, זאת הַחֲתִיכָה שֶׁהִיא מְגֻנָּה אֵצֶל חֲבֵרוֹ הִיא יָפָה וְנִפְלָאָה בְּעֵינָיו, רַק זאת הַחֲתִיכָה מְגֻנָּה וְכֵן אֵצֶל כֻּלָּם. מַה שֶּׁרַע בְּעֵינֵי זֶה הִיא יָפָה בְּעֵינֵי חֲבֵרוֹ, וְכֵן לְהֵפֶךְ וְעָשִׂיתִי מְנוֹרָה זאת מֵחֶסְרוֹנוֹת לְבַדָּם לְהַרְאוֹת לְכֻלָּם שֶׁאֵין לָהֶם שְׁלֵמוּת וְיֵשׁ לְכָל אֶחָד חִסָּרוֹן כִּי מַה שֶּׁיָּפֶה בְּעֵינָיו הוּא חִסָּרוֹן בְּעֵינֵי חֲבֵרוֹ אֲבָל בֶּאֱמֶת אֲנִי יָכוֹל לַעֲשׂוֹת כְּתִקּוּנוֹ אִם הָיוּ יוֹדְעִים כָּל הַחֶסְרוֹנוֹת וְהַנִּמְנָעִים שֶׁל הַדָּבָר הָיוּ יוֹדְעִים מַהוּת הַדָּבָר, אַף שֶׁלּא רָאוּ אוֹתוֹ מֵעוֹלָם"  

(רבי נחמן - מעשה שיחות שאחר סיפורי המעשיות)

ר' נחמן לוקח אותנו למקומות של קצה על פי התהום כדי לקחת משם שלל, הדרכה, איך מאירים את העולם. יש לא מעט בעלי אמנויות שרואים לעצמם תפקיד להאיר את העולם, והם מוכרים מנורות ממנורות שונות, כולן מבטיחות לנו שעמן יבוא האור. והנה טוען ר' נחמן 'אני למדתי לעשות את המנורה הטובה מכולם, והמאירה מכולם, מנורה שעשויה מחסרונות: "להכריז ולהודיע לכולם, שאין אצלם שלימות", ובכך להראות שגם החיסרון יחסי הוא. יחסי לְמה? יחסי לציפיות שלי מעצמי, מחיי, מסביבתי וכו'. ממילא החסרונות שונים אצל כל אחד ואחד, ומה שנחשב אצלי כחסרון אצל השני הוא יחשב כיתרון. אין בנמצא חסרון אחד קבוע מוחלט, כי במהותו הוא דבר יחסי.

ר' נחמן מתאר סיטואציה בה הבן מבקש לאסוף את כל בעלי האומנויות כדי להראות להם את אותה מנורה תלויה. ולפי דבריו בעצמו אנו מבינים שתכלית המפגש הזה היה להראות את אותה יחסיות של החיסרון. שמה שחסר לפלוני לא חסר לאלמוני, ומה שאצלי ייחשב כחסרון אצל השני ייתפס כיתרון. הדברים הם מאד יחסיים. את ההבנה הזו הבן רוצה להאיר ולהראות לכולם כאשר הוא אוסף את כל בעלי האומנויות סביב מנורתו האחת: 'תראו – הנה זה בדיוק מה שרציתי להראות, תראו שהחיסרון הוא בעצם לא חסרון, החיסרון הוא יחסי - הוא תלוי!' תלוי בנקודת המבט, תלוי במסתכל, תלוי בך! כמנורה תלויה.

אפשר לומר שיש משהו בעולמנו האמוני שלא מוכן לקבל חסרונות, יש משהו באמונה עצמה שברמה העקרונית, באופן הכי בסיסי, הוא שואף מצפה ומייחל אל השלמות, אל המושלם, אל הסוף הטוב. ולפעמים המקום הזה בעולם האמונה עלול לגלוש למקום בו אדם לא מסוגל ויכול לראות חסרונות. לפעמים התודעה שמחויבת תמיד אל השלמות, למקום שהוא שלם ומושלם, גורמת לנו לסרב לקבל את החסרונות שלנו.

אפשר אף לומר יותר מזה, שבתשתית ההוויה שלנו יש סירוב פנימי לקבל חסרון. אדם יכול להרגיש שהחיסרון מאיים על עצם הקיום שלו. אם הקיום שלנו צועק באופן תמידי 'אני כן נמצא, אני כן בסדר, אני מצליח' מגיע החיסרון ומבשר לאדם את ההיפך ואומר לו: 'אתה לא...', והאמירה הזו יכולה להיראות לעתים כאיום קיומי על האדם. בשלב הזה ר' נחמן מניח לפני כולם את מנורת החסרונות. וכך אומר הבן בסיפור 'אני למדתי – אבא', אבא נמצא פה ברקע, הוא מדבר לאבא שלו, והוא אומר: 'בזמן שהתרחקתי ממך למדתי אמנות, איך להסתכל בעין ישרה גם על החסרונות שלי, איך להיות מוכן לקבל חסרונות'.

ברובד מעמיק יותר אפשר לומר שהסיפור הזה הוא בעצם סיפורהּ של כל הבריאה כולה. זהו הסיפור של האחדות האינסופית, של אור אינסוף שבמהלך הבריאה התרחשה בו התרחקות וצמצום, סוד הצמצום וההתרחקות מה', והכמיהה היא של חזרה אל אותה אחדות. אחדות – פירוד – ואחדות, או במלים אחרות: א ב א. א - אחדות, ב - הפירוד לשניים, א - שוב אחדות. כביכול הבריאה צועקת – 'אבא'. מושתתת היא על הפירוד מבוראה ועם זאת כמהה היא כל הזמן לשוב ולהתאחד עימו.

כל אב מתמודד עם הקונפליקט הזה, מצד אחד האבא רוצה שהבן יעמוד על רגליו, מצד שני האב רוצה לגונן עליו ורוצה ללמד אותו. וזאת אמנות של ממש לדעת איך לעשות את השניים ביחד, איך להחזיק את הילד, איך ללמד אותו ובכל זאת שילמד לבד. אי אפשר ללמד את הבן בלי שבאיזה שהוא מקום האב יניח לבן לעשות זאת במו ידיו ובכוחות עצמו. תהליך של צמיחה והתפתחות אמיתית לא יכול להיות ללא הפירוד, בלי הסיכון שהוא ייפול. אי אפשר בלי חסרונות, אי אפשר בלי צמצום. כל הסיפור של הבריאה הוא איך היא תצליח לשוב מהפירוד בחזרה אל האחדות, בחזרה אל אבינו שבשמים. והנה בא הבן ומספר: 'תראה אבא, חזרתי ותראה מה למדתי כשהתרחקתי ממך. איך לעשות מנורה תלויה'. כל הבריאה תלויה על בלימה, כל הבריאה תלויה כמו אותה מנורה, כאילו תלויה על קצה חוט, מקום שאין בו אחיזה, של אותו מקום שד' אמר לעולם – היה! תהיה! תהיה באשר אתה. 'ואני למדתי' ממשיך הבן ואומר 'לעמוד כך תלוי על בלימה, ללא משען, אפילו ללא המשענת החמה והטובה שלך, אבא, ולשוב אליך על שתי רגלי, על ב' רגלי, כאותה בי"ת השבה אל האל"ף –אבא'. 

אם כך, איפה בן אדם ילמד להיות? היכן האדם ילמד לעמוד על הרגליים שלו? מגלה לנו ר' נחמן את התשובה המפתיעה את הנפש, בחסרונות שלו! החיסרון הוא השורש של כל אחד, כך גם מעיר ר' נחמן בסוף הסיפור: "אם היו יודעים כל החסרונות של הדבר היו יודעים מהות הדבר". בעצם אפשר לומר שהחיסרון שלך הוא המהות שלך. זו ההזדמנות של כל אחד ואחת למצוא את המקום שבו הוא מצליח לעמוד באשר הוא, ופותר את השאלה הקיומית 'האם אני קיים גם כשאני חסר?'. זה מקום קשה מכיוון שאתה נמצא כביכול בלי אבינו שבשמים, אבל זה התיקון שלך בעולם, כי כל אדם נולד עם חסרון. דרך החיסרון נמצא התיקון שלך, החיסרון הוא המקום שבו אתה נדרש לעמוד על רגליך, וזו אמנות. כמו שזו אמנות להיות אב כך זו אמנות גם להיות בן. אומר לנו ר' נחמן שזו אמנות לעמוד מול אבינו שבשמים. כל מה שד' נוטע בנו חסרונות זה כדי שנלמד לחזור אליו, לשוב אליו ועל רגלינו שלנו. לפעמים השלמות מונעת מאיתנו להיות בדבקות אמיתית עם ד' יתברך, בגלל השלמות הזאת אנחנו לא שם, לא באמת שם. דווקא דרך החסרונות אנחנו לומדים לחזור אל אבינו שבשמים.

המקומות של החסרונות הם מקומות חיים, חיוניים, מקומות שדורשים מאתנו, שיש בהם תפילה, תקווה, שיש בהם הוויה פשוטה, מנורה תלויה כזאת, ובמקום הזה אפשר לחזור אל אבא שבשמים וטוב יותר.

בדרך כלל כשמחפשים דברי התחזקות אזי מתייחסים ליתרונות שלנו, כך מקובל ומורגל. והנה לנו הפעם סגנון אחר של דברי התחזקות שמדברים דווקא על החסרונות שלנו, שנותנים לנו משימה לדרך, לא רק מלטפים אותנו אלא נותנים לנו תפקיד, ערך ומשמעות גם למאבק, גם להתמודדות הזאת.

מאת: הרב דן האוזר, מתוך האתר בית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון - etzion.org.il/he/home