פרשת יתרו - צמאה נפשי !!!! חזק מאוד - לקבל כסף ללא גבול ופרנסה בשפע רב !!! (1 תגובות לחידוש זה)
נכתב על ידי DL2000, 4/2/2015
בס"ד
“אַ נְ שׁ ֵ י אֱ מֶ ת שֹׂנְ אֵ י בָ צַ ע” (יח’ כא’)
הרבי היה משתוקק שתהיה לנו את הבחינה הזאת - לזרוק את הכסף, לחלק את הכסף לצדקה, לא לצבור כסף לא להתאוות לכסף.
הרב’ה אומר בתורה ל’ “השגות אלוקות אי אפשר להשיג כי אם על ידי צמצומים רבים, מעילה לעלול, משכל עליון לשכל תחתון... ולבוא לשכל התחתון אי
אפשר כי אם ע”י שונא בצע, שישנא הממון בתכלית השנאה”. כל העולם מונהג ע”י שכל התחתון ע”י חכמה תתאה, מי ששונא בצע הוא זוכה לחכמה תתאה
לשכל התחתון והוא יכול להנהיג את העולם. זה שישנא את הממון בתכלית תכלית השנאה, הוא יוכל להיות מנהיג של כל העולם. שלמה המלך הייתה לו
חכמה תתאה “ויחכם מכל האדם”, הוא שלט על כל העולם, אצל שלמה נאמר “וַ יִּ תֵּ ן הַ מֶּ לֶ ךְ אֶ ת הַ כֶּ סֶ ף בִּ ירוּ שׁ ָ לַ ם כַּ אֲ בָ נִ ים”(מלכים א י) כיוון ששנא את הכסף הוא
מלך על עליונים ותחתונים, כל מה ששלמה המלך השיג, עף עם הנשר, יכל לשלוט על שדים, על נשרים, ועל החיות, אפילו מה שבנה את בית המקדש - זה
הכול על ידי חכמה תתאה, על ידי שהיה שונא בצע, הוא שנא כסף אז נהיה לו כסף בלי סוף, כל המלכים הגיעו אליו והביאו כסף, זהב, קופים, פילים, הכול
הביאו לו כי הוא שנא את הממון בתכלית השנאה, כמו שכתוב “בימי שלמה אין הכסף נחשב למאומה”.
אם אדם רוצה לבוא לשכל התחתון, לחכמה תתאה, לבוא לידי טיפת שכל, טיפת חכמה, אפילו בנגלה זה רק אם הוא יתחיל לשנוא את הבצע, לשנוא את
הכסף, – אם אדם לא שונא את הכסף הוא לא יכול להגיע לשום צד רוחני, תאוות ממון זה התאווה הכי גרועה הכי קשה מהכול. מכל התאוות אפשר לצאת
כי כל תאווה היא מבוזה, אדם מתבייש בזה ומבזים אותו על זה, מביישים אותו, אבל תאוות ממון, זה הדבר היחידי שאין לאדם שום בושה מזה – להפך! הוא
מתפאר שיש לו כסף ומתגאה בזה. ר’ נתן אומר על תאוות ממון “לקינו בכפליים”, לא רק שאדם נפל לתאוות ממון שזה הטומאה הכי גדולה בעולם אלא עוד
מפארים אותו על זה, כולם משבחים אותו מקנאים בו ורצים אחריו, ולכן מתאוות ממון קשה מאוד לצאת אף אחד לא יודע איך לצאת מזה כל תאווה אחרת זה
בושה אבל התאווה הזאת היא הכי נוראה שבעולם, תאוות ממון זה נסתר ונעלם מעין כל, כמעט אין לו סיכוי לצאת ממנה, אדם בכלל לא יודע שזאת תאווה
הוא לא יודע שלחשוב על כסף זה בזוי, הוא מתרץ את עצמו “אני צריך את הדבר הזה, לחתן את הילדים, פרנסה” מה אתה דואג? הכול הכריזו בשמים! 40 יום
לפני שאדם נוצר מתכננים בשמים שביום זה יהיה לו בית וביום זה יהיה לו שדה, פרנסה, הכול מכריזים כבר לפני שאדם נולד, כל זמן שבני אדם שקועים
בתאוות ממון, חושבים על זה כל היום, אז הגאולה לא יכולה לבוא כי הגאולה יכולה לבוא רק שאדם בוטח בה’ ועיניו צופות לה’.
אנחנו אומרים 3 פעמים ביום ב’אשרי’ “עיני כל אליך ישברו, ואתה נותן להם את אכלם בעתו”, בעתו! כל דבר בעתו, בזמנו, מה שמגיע לאדם - דירה רהיטים
וכו’ הכול זה בזמנו כי עצם התהייה בממון, עצם המחשבה על הממון מרחיקה לו את הישועה, מרחיקה ממנו את הדירה, מרחיקה ממנו את הפרנסה, כל החיים
אדם חושב על פרנסה, הוא לא יודע שברגע שהוא יפסיק לחשוב על הפרנסה אז הפרנסה תבוא אליו, תרוץ אליו. אנ”ש היו אומרים על בן המלך בסיפורי
מעשיות (מעשה י”א) שם מסופר “שהיה הולך ורודף אחרי הבהמות, והם בורחים. ורדף אחריהם...” שזה מה שעובר על כל אדם בעניין הפרנסה, כי מה זה
“פרנסה” פר- נוסע אתה רץ אחרי הפר והפר נוסע הפר בורח, “פר- נסה” נסע ב-ע’, אתה רודף אחרי הפרנסה? אז הפרנסה בורחת לך.
כמו הסיפור עם אותו יהודי תמים ששמע דרשה מהרב ‘שהיה דב עיוור וחיגר ופצוע ששכב באיזה מערה, וה’ היה מכלכל אותו ע”י כך שבכל יום הייתה באה
כבשה ונכנסת לתוך הפה שלו’, היהודי הגיע הביתה ואמר “מהיום לא נעשה שום דבר, מהיום אני לא הולך לעבודה, רק אשב בבית הכנסת כל היום ואלמד
ואתפלל” אשתו התחילה לבכות הילדים התחילו לבכות, כולם בכו היה כמו ט’ באב, בבוקר קמו וראו שהכול נגנב להם לא די שהוא החליט שהוא לא הולך
לעבודה אז גם נגנב הסוס, נגנבה העגלה, אשתו כמובן התרעמה עליו “רוע מזל! ביש מזל שכמותך!, תראה מה שעשית לנו, רק הגעת להחלטה שאתה לא
תעבוד, מיד נגנבו הסוס והעגלה, הכול בגללך, מה הלכת לדרשה של הרב הזה!, שסיפר לך על איזה דב שבאה כבשה לפה שלו, מה אתה חושב שאתה דב!,
אתה לא דב! אתה לא דב!, אתה צריך להיות בן אדם, צריך ללכת לעבוד, הנה תראה איזה קטרוגים עשית עלינו, אין סוס אין עגלה אין שום דבר”.
ובאמת מה שקרה זה שהיה גנב אחד שהיה צריך את העגלה ואת הסוס, בשביל לגנוב כמה ארגזי זהב מאיזה כנסיה, הוא העמיס את הכול על העגלה ונסע ללב
היער חפר בור 3 מטר עומק ששם רצה להחביא את כל ארגזי הזהב, פתאום כל העפר התמוטט עליו והוא נקבר בתוך הבור, כל ארגזי הזהב נשארו על העגלה
10 ארגזי זהב עם תכשיטים, יהלומים מרגליות פמוטי זהב, הכול נשאר על העגלה מכוסה באיזה בד, והסוס המסכן לא היה יודע מה קורה אתו לאן סוחבים
אותו מה רוצים מהחיים שלו?... ‘איפה האדון שלי הוא התחיל לבכות’... בסוף הוא החליט לחזור הביתה.. ובאותו זמן בבית של היהודי כולם עוד בוכים, על
הסוס על העגלה, בוכים על האבא ה’משוגע’ שהחליט לא ללכת לעבוד, ולהקדיש את חייו לעבודת ה’, פתאום שמעו רעש בשער משהו נוקש על השער
מתחבט על השער, כולם יצאו החוצה ורואים את הסוס עם העגלה אמרו כולם הנה הסוס! איזה ששון ושמחה, ששון ושמחה אבל מה יהיה עם האבא המשוגע
שלא רוצה יותר ללכת לעבוד, הם ראו שהעגלה מכוסה בד חשבו שזה תפוחי אדמה, גזר, אולי הגנב שם ירקות על העגלה לסחוב ליריד מה כבר השאיר פה?
בטח כמה תפוחי אדמה רקובים, פתאום ראו שכל העגלה מלאה ארגזים של כסף וזהב. וכך זה עם כל אחד ואחד שירצה להקדיש את חייו לה’ ולסמוך עליו
שיפרנס אותו, זה לא סיפור מלפני מיליון שנה זה סיפור של כל יום! אם אדם מאמין בה’ בוטח בה’ אז הכסף והזהב יגיעו אליו הביתה.
הרבי היה משתוקק שתהיה לנו את הבחינה הזאת - לזרוק את הכסף, לחלק את הכסף לצדקה, לא לצבור כסף לא להתאוות לכסף, הוא היה חפץ ומשתוקק
מאוד לזכות אותנו להגיע להנהגה הקדושה הזאת כמו הבעל שם טוב, כמו ה”נועם אלימלך”, שזרקו את הכסף כל יום ונתנו אותו לצדקה ולא השאירו מיום
לחברו כלל. אמנם בשיחה נ”ה בחיי מוהר”ן הרבי אמר - אני לא רוצה שיהיה לכם בלבול הדעת מהעבודה הזאת אני לא רוצה שבבת אחת תקפצו לדרגה
הזאת, אל תזרקו את הכסף מיד באותו יום, אם יש לך חובות תשלם אותם, קיבלת כסף תוריד את המעשר, תעשה צדקה, אם אתה בדעה של חומש זה עוד
יותר גבוה, אבל אל תשאיר את האשה והילדים רעבים, מביא ר' נתן בליקוטי הלכות בהלכות שבת שצריכים חכמה ודעת גדולים מאד לדעת לשלב בין
חובת ההשתדלות בפרנסה לבין עבודת הביטחון אשר מעטים הם אלו שזכו לה כי 'הרבה עשו כרבי שמעון בר יוחאי ולא עלתה בידם', אבל תדעו לשנוא
את הכסף תהיו שונאי בצע אל תעשו מהכסף דבר קדוש תדעו שזו הטומאה הכי גדולה. וצריכים להתבייש שחושבים על כסף, לכן אדם צריך שיהיה לו את
העיקרון הזה את הנכונות הזאת את הרצון הזה להגיע לדרגת הצדיקים לבטוח בה', לפזר לצדקה כמה שיותר, ולשנוא את הבצע לשנוא את הכסף בתכלית
תכלית השנאה.
להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
דיונים - תשובות ותגובות (1)
להיות אמיץ וחזק
במדת הבטחון ולא
אפחד לפזר צדקה
כמה שיותר ולא
אדאג מיום לחבירוֹ
ולא אשים מבטחי
על בשר ודם ולא
אהיה ח”ו בבחינת
ארור כמוֹ שכתוב
ארור הגבר אשר
יבטח באדם ושם
בשר זרועוֹ [ירמיה
י”ז ה’] וכל חיי רק
אבטח בך ואשים
את מבטחי עליך
ולא אקוה לישועת
אדם כמוֹ שכתוב
“ושוא תשועת
אדם” ואדע שכל
מזונותי באים ישר
ממך לא דרך שום
אדם ולא דרך שום
צנור אחר ויתקימו
בי הפסוקים “הבה
לנו עזרת מצר
ושוא תשועת אדם
באלקים נעשה חיל
והוא יבוס צרינו”
ימים על ימי מלך
תוסיף שנותיו כמוֹ
דֹר ודֹר ישב עולם
לפני אלקים חסד
ואמת מן ינצרוהו
כן אזמרה שמך
לעד לשלמי נדרי
יום יום”