תובנות בתורה - פרשת יתרו

יח,א: וישמע יתרו ... כי הוציא ה' את ישראל ממצרים: תובנה: השמועה ששמע יתרו הופצה על ידי המצרים, וכללה רק את עובדת היציאה של עם ישראל ממצרים, ולא את הנזקים שספגו המצרים ב"עשרת המכות". לאחר שיתרו נפגש עם משה, משה מעדכן אותו: וַיְסַפֵּר מֹשֶׁה, לְחֹתְנוֹ, אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה לְפַרְעֹה וּלְמִצְרַיִם (פסוק ח'), ובזה יתרו שמח (פסוקים ט-י), כלומר יתרו לא שמע עד כה שמצרים ועמו הוכו בידי ה'. נראה שהמצרים הפיצו את השמועה ששמע יתרו -  עובדת יציאת עם ישראל ממצרים, ובכך הסתירו מפני העמים מסביב את עובדת הכאתם ב"עשרת המכות".

יח,כ: והזהרתה אתהם, את החוקים ואת התורות: תובנה: ה' מאפשר מרחב מסוים של בחירה חופשית ודרך אישית-ייחודית בקיום המצוות. לפי המשך הפסוק, ה'חוקים' הם "הדרך אשר ילכו בה", ואילו ה'תורות' הן "המעשה אשר יעשון". יתרו מציע למשה ללַמד את העם הן את רוח המצוות והן את המצוות עצמן. 'רוח המצוות' היא הכוונה והטעם שבמצוות, מה תחומי המותר והאסור בקיומן (כפי רוחב הדרך), הוראה והַכוונה על 'הדרך אשר ילכו בה'. כאשר העם יבינו ו"יתחברו" אל רוח המצוות, הם יהיו יותר עצמאים בעבודת ה', ויזדקקו פחות למשה ולשופטים שיְמנה. גם המילה 'והזהרתה' עם הא בסופה מלמדת על הרחבה של האזהרה, לא רק למצווה המעשית אלא גם לרוחה ולכוונתה.

יט,יז: ויוצא משה את העם: תובנה: פגישה עם ה' – היא דבר מפחיד ומחריד. ה' מצווה על משה להכין את העם למפגש זה: "והיו נכונים ליום השלישי, כי ביום הזה ירד ה' לעיני כל העם" (פסוק י"א). העם לא ידע מה תהיה טיבה של פגישה זאת. כאשר היו ביום השלישי קולות וברקים, העם במחנה נחרד מאד (פסוק ט"ז), לכן משה היה צריך להוציא את העם מהמחנה (בשכנוע מיוחד, באיום או בכוח), כדי  להוליכם "לקראת האלוהים" ולהביאם להתייצב בתחתית ההר. הפחד לא חלף אף לאחר שכבר התרגלו לשמוע ולראות את הקולות והלפידים: וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ, וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק.  וַיֹּאמְרוּ, אֶל-מֹשֶׁה, דַּבֵּר-אַתָּה עִמָּנוּ, וְנִשְׁמָעָה; וְאַל-יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים, פֶּן-נָמוּת. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם, אַל-תִּירָאוּ (פסוקים יד-טז).

כ,ח: ששת ימים תעבוד: תובנה: יש לעבוד ששה ימים בשבוע, לא חמישה ימים ולא כל מספר ימים אחר. מטרת העבודה היא כדי להעיד בכל עת כי ה' הוא שברא את העולם בששה ימים ונח ביום השביעי (פסוק י'). 'עבודה' היא כל מלאכה שאדם עושה (המשך פסוק ח'), גם להנאתו, ולאו דווקא לפרנסתו. מכיוון שיש חיוב לעבוד ששה ימים, החיוב לעבוד חל גם כאשר לאדם יש כסף כדי צרכו.  במשך ששת ימי השבוע, בַּטָּלה בלא עבודה – אסורה. לעומת זה, בשבת יש חיוב לבטול מכל מלאכה שבני האדם עושים במשך ששת ימי השבוע, ולא רק מהמלאכה המסוימת שהאדם עושה בעצמו: "לא תעשה כל מלאכה" (פסוק ח'), ולא "כל מלאכתך".

כ,כב: על מזבחי ... אשר לא-תִגָּלה ערוותך עליו: תובנה: עבודת ה' מחייבת צניעות. עלייה במדרגות גבוהות אל המזבח, גורמת לחשיפת איברים צנועים. ה' צִוָּה: וַעֲשֵׂה לָהֶם מִכְנְסֵי-בָד, לְכַסּוֹת בְּשַׂר עֶרְוָה; מִמָּתְנַיִם וְעַד-יְרֵכַיִם, יִהְיוּ (שמות כח,מב). לבוש זה נצרך לא רק לעבודת ה', אלא גם ביום-יום (ראה עניין חשיפת הערווה של נוח לעיני חם בנו; בראשית ט,כב-כג).