"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָודְשֵׁי הַשָּׁנָה" (שמות יב, ב)

בפרשה זו נצטווינו למנות את חודשי השנה, דווקא מזמן יציאת מצרים (חודש ניסן) ולא מבריאת העולם (חודש תשרי). מהי האמירה העקרונית המבוטאת על ידי ציווי זה? מהי פשרה של המצווה אשר רבותינו מכנים: 'המצווה הראשונה שנצטוו ישראל'?

נראה שעל ידי ציווי זה התורה מנסה לשנות את דרך החשיבה שלנו. התורה משתמשת בלוח השנה על מנת להעביר לנו מסר מחשבתי עמוק. שינוי לוח השנה גורם לסולם הערכים של האדם להשתנות. התורה מפסיקה את ספירת החודשים על פי העולם הפיזי (בריאת העולם בחודש תשרי), ומצווה על תחילת ספירת חודשי השנה על פי בריאתו הרוחנית של העולם (יציאת מצרים בחודש ניסן).

בספרים מוזכר כי היחס בין יציאת מצרים לבריאת העולם הוא היחס בין חומר לצורה. בחודש תשרי נברא הכלי, ובניסן נוצק לתוכו התוכן. ההתגלות הא-לוהית שהחלה ביציאת מצרים והגיע לשיאה במעמד הר סיני, היא התוכן הפנימי של העולם, היא מטרת העולם.

חודש תשרי וחודש ניסן, הם שני שלבים: הכנת הכלי, ויציקת התוכן. העולם אינו ראוי להתקיים ללא התורה, משום שבלי התורה הוא חסר תוכן.

כאשר התורה מצווה עלינו לספור את חודשי השנה מחודש ניסן, היא בעצם מצווה עלינו להסתכל על התוכן של העולם, ולא על החומריות שבו. העולם נברא כדי שיוכל לקבל את התוכן.

עוד אנו למדים, כי התוכן שיש ליצוק בעולם, הוא התגלות ד', שנעשתה באמצעות הברית עִם עַם ישראל. זהו תוכנו של העולם, שאותו מבקשת המצווה הראשונה ללמדנו.

הרב חיים סבתו, מתוך האתר ישיבת ההסדר ברכת משה מעלה אדומים, www.ybm.org.il