פרשת בא
פרשת בא
"ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה" (י, יא)
שירא היה משה מכוח
הקליפה שבפרעה, שמא ירצה חלילה להכניס את ישראל לשער ה -50 דטומאה שהיא כפירה
ומינות רח"ל, ועל כל אמר לו השי"ת "בא" אני ואתה ואין לך לירא
מפניו כלל (באר משה)
"כזה ראה
וקדש"
מחפשים את הנקודה
הקטנה קטנה של הלבנה החדשה וכשמוצאים אומרים בית דין: מקודש מקודש. קידוש החודש זה
המצווה הראשונה שנתן הקב"ה לעם ישראל. מה הסוד של המצווה הזאת? מה הסוד של
הנקודה הקטנה שממנה מתחילה הלבנה החדשה?
כשאתה לא מוצא בחברך
שום דבר טוב, כשאתה רואה אצלו רק חושך, תמשיך לחפש, עד שבסוף תמצא. כמו משה רבינו
שחיפש את נקודת האור של הלבנה החדשה ולא מצא, ובא הקב"ה ועזר ואמר לו:
"כזה ראה וקדש". אתה רואה את הנקודה הקטנה הזו שבקושי רואים אותה? כמה
שהיא קטנה היא גדולה, היא נפלאה, תקדש אותה כי היא תפרח ותגדל עד שתהפוך לאור
גדול.
רבה יותר קל לנו
לפסול, לראות את החסרונות בשני, להחליט דיי מהר שאין לנו שום ענין משותף עם
ה"טיפוס" הזה מאשר למצוא בו
משהו טוב. צריך להתאמץ, כמו שמשה רבינו התאמץ וכשמתאמצים הקב"ה עוזר ומוצאים.
אסור לנו לחושב
שאנחנו יותר טובים מאחרים. כל יהודי, יש בו משהו שאין בחברו. לכל אחד יש את המשבצת
האישית שלו בתוך פסיפס הענק שכלל ישראל שותפים בו. לכל אחד יש את הנקודה המיוחדת
שלו שבה הוא מצטיין, שבה הוא צדיק.
זה כזה תענוג להפסיק
לחשוב שאתה יותר טוב מכולם ולהתחיל לראות את הנקודות הטובות שיש באחרים. זה כזה תענוג
לראות איך השני מצליח, איך הוא מתקדם יותר ממך ולשמוח בשבילו.
נקודה טובה זה מושג
אדיר. הדרך אל הקדושה חייבת לעבור דרך הכרת מעלתו של כל איש ישראל. זוהי עבודת
קודש. לזהות את הטוב שבשני ולהתפעל ממנו. אתה מתחבר אל ה' עם הנקודה הזו. הצדיקים
הגדולים עוסקים בעבודה הזו תמיד. ככה הם מעוררים רחמי שמים. ככה הם מקרבים את
הגאולה. לפעמים לוקח זמן עד שמגלים את הנקודה הטובה אצל השני, אפילו שמכירים את
האדם זמן די ארוך. אך אם תתאמץ, תזכה
לאותה הזדמנות שבה הנקודה המיוחדת שלו תתגלה לך ואז פשוט תיגש ותגיד כמה מילים
טובות. תתפעל. כמו דוד המלך שהוא השורש של כל הנקודות הטובות בעולם, שראה בכולם רק
טוב, שאהב את כל בריותיו של הקב"ה כנפשו, עד כדי הבלגה, ויתור, והעברה על
המידות כלפי רודפיו מבקשי נפשו. הוא היה יפה עיניים וטוב רואי, בעינו הטובה ראה את
ההרחבה שבתוך כל צרה, את החן והחסד שבכל דבר, את היופי שיש בכל אדם ואדם. בזכות זה
זכה להיות משיח צדקנו.
איזה חיים נעימים
וטובים יכולים להיות לנו אם נתחיל להסתכל על בני אדם בעיניים טובות. כמו שה' מסתכל
עלינו אפילו שאנחנו רחוקים משלמות. "ישראל אשר בך אתפאר", אני מתפאר בכל
מאמץ הכי קטן שאתה עושה, במיוחד בזמנים שקשה לך.
כמו הצדיק שנקרא כך
כי הוא מצדיק, כי הוא מומחה ללמד כף זכות על כל יהודי.
זה מתחיל באנשים הכי
קרובים אליך. כמו שיודעים להתחבר לילד עם איזה קושי, כך צריך לדעת להתחבר לבן זוג
עם איזה קושי. במקום לראות שהוא לא כזה סימפטי, הוא לא כזה חכם, הוא לא כזה שיודע
לתת מחמאות, הוא לא כזה מבין, הוא לא כזה מתחשב, הוא לא כזה מקשיב, תראה מה הוא
כן. ואותו דבר להיפך. צריך לגדל אחד את השני, לתת המון כבוד, להתפעל, לוותר,
להעניק, כשככה חיים ביחד, החיים הופכים לגן עדן.
אדם יכול להתלונן
שנים על הבן זוג, לחשוב שאשתו מאוד גרועה, או להתלונן על איזה רֶבֶּה בחיידר, או
על השכנים שגזלו לו את השמש, או על איזה ילד שמקצר לו את החיים, והוא בטוח שהצרה
היא בגלל הדבר הזה והזה ואחר כך הוא מגיע לאיזו השגה, לאיזו הבנה, הוא קולט שהצרה
נמצאת בתוכו. כי אם היה מסתכל אחרת על החיים, אז פתאום הכל היה נראה לו אחרת, וזה
בכלל לא הבת זוג, וזה בכלל לא השכן ולא הילדים.
יש לך בעיה עם איזה
אדם? תגיד מילה טובה, על המקום הרע מסתלק ממנו, פתאום הוא מחייך אליך, פתאום אותו
אדם שקודם היה לפי דעתך אדם רע פתאום הוא נהיה כזה טוב. כמים הפנים לפנים כן לב
האדם לאדם.
מחפשים את הנקודה
הקטנה של הלבנה החדשה ומקדשים אותה. לא צריך לחכות שתתגלה כל הלבנה. מעט מן האור
דוחה הרבה מן החושך. תתרכז בנקודה הקטנה שבה אתה רואה טוב אצל השני ופתאום תראה
שאין רע, שהוא צדיק, שהנקודה הקטנה הזאת זאת המציאות שלו, וכל הדברים הרעים שלו זה
קשקושים. ככה תעשה עם החבר וככה תעשה עם עצמך. זאת התורה הכי מפורסמת של רבינו
הקדוש (רפב) שהיא מחייה אותנו, זו התורה שמדברת על הכבוד האלוקי שנמצא בכל יהודי
ויהודי, זאת התורה שמקרבת המונים לרבינו.
["אין דבר כזה
שאדם הוא כולו רע. כל יהודי יש לו נשמה קדושה, אי אפשר להגיד עליו שהוא חילוני,
שהוא קשור רק לחול, שאין לו שם קשר עם הקודש. אם הוא לא התבולל, אם הוא לא הגיע
למצב שהוא לא רוצה שהשם יהודי יִקָרֵא עליו, אז הוא לא חילוני.
העין הטובה היא זאת
שתוביל לנו את החיים כך שיהיו לנו חיים טובים ומאושרים וכל פעם שקורה משהו לא טוב,
אז נבין שזה בעצם נובע מעין הלא טובה שלנו, שהסתכלנו לא טוב על העניינים, וצריך אז
ללכת קצת הצידה ולהרהר, לחשוב, מה בעצם קרה פה, עד שנגיע למסקנה שהכל תלוי בעיניים
שלנו ונצליח לעורר את העין הטובה וככה נוכל להתקדם הלאה והלאה עד שיבוא משיח צדקנו
שבזכות העין הטובה שלו זכה למה שזכה"] (באור פני מלך)
עיניים טובות זה כל
התיקון שלנו פה בעולם הזה. העין הטובה מחפשת את הנקודה הטובה, הגנוזה בפנים, בעומק
הנשמה של הבן אדם, שאפילו לא רואים את זה, שיכולים לחשוב שהוא לא כל כך חיובי, לא
כל כך טוב, אבל אצל הקב"ה הוא טוב ואצל הצדיקים הוא טוב, וגם אנחנו צריכים
ללמוד את הדרך הזאת איך ללמד זכות על כולם, איך לאהוב את כולם, זאת העין הטובה.
יהודי צריך לסלוח,
ללמד כף זכות. אם נזכור לעד כל חסרון, כל פגם, כל בעיה שהיתה לנו עם איזה אדם, לא
יישאר לנו אדם אחד לתרופה. ואם זה כל כך פגע בי שאני לא יכול לסלוח, עדיף לגשת
לאותו אדם ולומר לו, להוציא את זה מהלב, להשתחרר מזה, כדי שההקפדה הזו לא תגיע
לשינאה ח"ו.
המשימה של החיים שלנו
זה לסגל לעצמנו עין טובה. לא לקנא בשני, לשמוח בהצלחה שלו, אם תשמח ה' יתן גם לך.
זה נסיון כל כך קשה, בואו לא נשקר את עצמנו, לכולנו יש עדיין עין רעה, קשה לנו
לראות שהשני מצליח, שהוא מתקדם הרבה יותר מאיתנו. כמה צריך לבכות לה', ה' מה אני
עושה עם העין הרעה שלי, אני כבר לא יכול לקנא יותר, זה כזה סבל, כאלה יסורים,
תעזור לי להבין סוף סוף שהשביל שלי להגיע אל פיסגת ההר לא מתנגש בשום אופן עם
השביל של השני, שאלה שני שבילים נפרדים לגמרי ובלאו הכי את מה שמחכה לי הוא לא
יכול לקחת לי.
אדם צריך לעשות את
שלו בלי קשר לאחרים, לעשות את שלו כלפי שמיא. בשביל שלו הוא צריך לפעול, לא בשביל
של אחרים.
צריך להתחיל להסתכל
חיובי על עצמנו. כי אם לא תהיה לי עין טובה על עצמי, אז אני כל הזמן אהיה עסוק
בלחפש חסרונות אצל אחרים כדי להרגיע את עצמי. כדי שתישאר לי טיפת חיות. אנחנו יותר
מדי עצובים, ולא מרוצים, וקיפחו אותנו, ולא קיבלו אותנו, לשני זה לא קרה ולי זה
קרה, לשכן הולך מצוין ומה יהיה איתי, אנחנו שוכחים שיש מישהו מלמעלה שמנהל פה את
הכל וכל פעם שאנחנו מתלוננים, וכועסים, ומרגישים מקופחים, זה כאילו אנחנו אומרים
להקב"ה: אתה לא מנהל בסדר את העולם ח"ו.
עין טובה פירושו
שהאדם יכול לאהוב את השני איך שהוא, לשמוח איתו, לדון אותו לכף זכות, לזכור שהוא
יצור אלוקי. זאת עבודה לכל החיים. צריך להעביר את זה הלאה, לבנים, לנכדים, שילמדו
להסתכל בעין טובה על כל אחד. איך? אם האדם בעצמו יהיה בענוה ובשפלות רוח, ירגיש את
עצמו שהוא אַיִן, אדם כזה פשוט, מי אני בכלל, אני בשר ודם, מה אני בכלל, לתקן את
עצמי כבר גמרתי? אז ממילא הוא יכול לאהוב את השני, יכול תמיד למצוא בו משהו טוב,
ללמד עליו זכות.
זה לא שאני לא שווה.
אני שווה. אם אני מבזה את עצמי אני מבזה את צלם אלוקים, את הנשמה האלוקית שה' נתן
בי, אין לי שום רשות לבזות אותה. זכיתי להיות כלי, אפילו בטיפה, במשהו קטן ביותר
לאור האלוקי שמשתקף בי, זה כלום? זה דבר אדיר ועצום.
עינים טובות זו
הגאולה בעצמה. אדם יש לו עין טובה, סימן שהוא יצא לגמרי מהדמים העכורים ותיקן את
עצמו לגמרי. עין טובה זה שיא החיבור כמו שעין רעה זה שיא הפירוד.
מורנו הרב:
["היצר הרע הכי גדול שיש לאדם –ביקורת. מתלונן על החבר, פוסל את השני, מסתכל
עליו בעין עקומה, לא סובל אותו. יהודי תמיד צריך ללמד כף זכות, להסתכל בעין טובה.
גם את הערב רב אפשר היה להחזיר בתשובה. את הרשעים הכי גדולים.
בתוך הרשע הכי גדול
מתחבא צדיק גדול. בתוך חומת החושך שמפרידה ביני ובין השני, יש שם בערה של נשמה
יהודית אמיתית שבוערת להקב"ה, אפילו אם המעטה החיצוני זה של מילים בוטות, או
של מחלקות קשות או של זרות נוראה. אני צריך להתחבר לנקודה הייחודית של השני, ששמה
יש את האין סוף. אני לא יכול לפטור את עצמי בזה שאני חי לעצמי ואני מחובר לאין
סוף. אני צריך להיות מחובר לאין סוף של הזולת הזה שקשה לי להבין אותו, ושהוא הפוך
ממני, ושכל תפיסת החיים שלו שונה משלי לגמרי. אני לעולם לא יהיה פטור מזה, לעולם
לא נשלים את התיקון עד שנגלה את הנקודה הייחודית שנמצאת אצל הבן אדם הזה שאנחנו לא
מבינים אותו. ולא כדי שנעשה טובה לשני, אלא כדי שנוכל להרגיש טוב עם עצמנו, כדי
שנוכל לגלות את הנקודה הייחודית שלנו] (עד כאן מורנו הרב).
איך אני יכול לחשוב
לרגע שאני לא נאה לי להיות ליד זה ואני לא נאה לי לדבר עם זה ואני לא נאה לי
להתחבר עם זה וזה לא הייתי רוצה שיהיה שכן שלי, כי אני קצת יותר... הרי כולם חלק
אלוק ממעל? אהבת הבריות מחוברת עם אהבת ה'. כל כך אוהבים את הקב"ה, כל כך
מרגישים שאנחנו חלק ממנו, שפתאום מבינים שלא רק אנחנו, שכולם חלק מהקב"ה,
כולם הם ניצוץ אלוקי. כשיש אור כבר לא מסתכלים על כל אחד ואחד, כשיש חושך אז זה
אמר ככה וזה עשה ככה אבל כשיש אור אז אוהבים את כולם, אז אפשר להתחבר לדברים כאלה
הנפלאים שבשביל ההתחברות הזאת באנו לכאן. כמו בסיפור הבא:
שטר של שלום
הסיפור שלי הוא על נסיעה קצרה לכאורה, אך כזו שנמשכת עד היום הזה.
הייתה זו נסיעה מירושלים לתחנת ארלוזרוב בתל אביב, נסיעה שאני עורך כמעט פעמיים
בשבוע לרגל עסקיי כסוחר תכשיטים. אמנם יש לי רכב פרטי, אך אני מעדיף לעלות בתחנה
הסמוכה למקום מגוריי ולרדת בארלוזורוב. נסיעה באוטובוס היא חוויה מעניינת, משום שהיא כולאת אנשים בעלי דעות, השקפות ומראה
שונים לחלוטין, למשך זמן מה. בדרך כלל הרוב מעדיפים להתכנס בענייניהם ולשתוק, אך
די בנוסע אחד שמדבר, כדי ליצור תגובת שרשרת, שגורמת לאחרים לצאת מהקובייה שלהם.
ומכיוון שכמעט תמיד יש נוסע כזה, הנסיעות הופכות מעניינות או מטרידות, תלוי בעיני
המתבונן. באחד הימים, עליתי והתיישבתי במושב הרביעי משמאל. מיד אחריי עלה נוסע
שניכר עליו שהוא בעל תשובה, והוא התיישב במושב השני מימין. האוטובוס החל לנסוע,
ואני שקעתי באמירת תהילים. כעבור רבע שעה, מתקרב אחד הנוסעים לכיוון הנהג. הוא
אינו נראה אדם שנוסע באוטובוסים. הוא נראה מכובד ואפילו עשיר. יש משהו בעשירים,
שאתה יכול לזהות ממרחק. זה לא רק הלבוש, אלא ההליכה, הדיבור, ההבעה ואפילו התחושה
שהם משרים על סביבתם: מבט של אדם המורגל שהכל מצייתים לו. הוא ניגש אל הנהג ואמר
לו: "אדוני, נתת לי עודף 31 שקלים. אני חושב שטעית וחשבת שנתתי לך שטר של
חמישים, אבל אני נתתי לך שטר של מאה". (מאה במלרע) הנהג אמר לו: "אדוני,
מדוע נזכרת עכשיו?" הנוסע אמר: "כי פשפשתי בארנקי וגיליתי שאין שם שטר
של חמישים, מה שהוביל אותי למסקנה פשוטה שלא קיבלתי ממך עודף". "ואולי
להפך, אולי קיבלת שטר של מאה בנוסף לשלושים ואחד השקלים?" אמר הנהג. גם הוא
הדגיש את המאה במלרע, והיה ברור שהוא מתכוון להקניט את הנוסע הטרחן.
"לא אדוני,
הארנק שלי מלא בשטרות של מאתיים". ברגע שאמר את המילה הזו, ידעתי כי אינו
ירושלמי, אחרת היה אומר מאאאתיים. "אם היית נותן לי שטר של מאה (במילרע)
הייתי מבחין בו". הנהג אמר: "אין לי מה לעשות עם מה שאתה אומר. אני כאן
מתפרנס בכבוד, אם כל נוסע יגיד לי ככה אני פושט את הרגל. האיש התחיל להתרגז והיה
ברור שהוא אינו מתכוון לוותר.
בלהט הוויכוח, אני
רואה לפתע את הבחור בעל התשובה זז מהמקום. משהו בו לכד את עיניי והצצתי לכיוונו.
כעת אני נזכר מה גרם לי לכך. הוא הביט לכאן ולכאן, כמו בן אדם שמסתיר משהו. חשתי
שהוא רוצה לעשות משהו שאיש לא יראה. עצמתי את עיניי בצורה כזו שנראיתי ישן, ובו
בזמן יכולתי לראות בדיוק מה הוא עושה. ואכן, אני רואה שהוא שולח את ידו לכיסו
האחורי, שולף משם דבר מה, מעביר בעדינות את הדבר מיד ימין ליד שמאל, ומיד קלטתי מה
היה שם: שטר של חמישים שקלים. הוא שוב בדק בזריזות ווידא שלא רואים אותו, ואז עשה
את עצמו ישן ו... שמט את השטר על רצפת האוטובוס. ואז הבנתי הכל... הבחור כנראה
"דג" את השטר ההוא מידי הנוסע, או שמא כייס אותו, ככל הנראה פרי ניסיונו
בעבר, וכעת או שהוא חושש מפני מצלמה שקיימת באוטובוס או שהוא מתחרט. כאן הבנתי שגם
לי יש תפקיד: "למצוא" את השטר האבוד. עשיתי עצמי כאילו מתעורר. האזנתי
חצי דקה לדברים שנעשו קשים ובוטים, כולל איומים של הנוסע להתלונן במשטרה על הנהג ובקשה
מצדו לעצור בתחנת משטרה, ואז אני צועק: "אדוני, אולי זה נפל לך?"
"זה לא נפ..." אמר האיש, אך אז הבין שאני מצביע לכיוון מסוים. "הנה
זה, אני לא מאמין". הוא רכן אל השטר, הרים אותו ומיד לאחר מכן חזר אל הנהג,
כולו מתנצל: "אני ממש מצטער, אדוני, ראה נא, בסך הכל צדקתי, נעלמו לי חמישים
שקלים, אך טעיתי בכך שהאשמתי אותך, אני מבקש את סליחתך".
הנוסע עשה את דרכו
חזרה לירכתי האוטובוס. רציתי לומר לו משפט על המהירות והיהירות שגרמו לו להטיח
האשמות שווא באיש עובד, אך נמנעתי מכך משום שהוא באמת נראה מכובד, ואני מאמין שזו
גם הסיבה שאיש מהנוסעים לא אמר מילה. עוד יתרון אחד מני רבים לאריסטוקרטים עשירים.
הם אינם טועים, וגם אם כן, איש לא יעז להעיר להם על כך...
דקות ספורות לאחר
מכן, הבחור החוזר בתשובה מתחיל להסתכל עליי. אני מסיט את מבטי, אבל מרגיש שהוא
מסתכל. לפתע הוא קם ממקומו, ניגש אליי ומבקש ולהתיישב במושב הריק לצדי. מובן שאני
נמלא זהירות, וידי הימנית מגנה על כיס הארנק... עיניי בולשות היטב היטב אחר ידיו.
עם כל הכבוד, יש לי יתרון מסוים. אני ראיתי משהו שאיש מהנוסעים לא ראה... הוא
מתיישב ומיד אומר: "נו, ראית מה היה?" "אהה", אני אומר. זה
היה "אהה" הכי משועמם, מהסוג שמרתיע בני אדם מהתפתחות שיחה כלשהי...
"מה ראית?" כעת הוא כבר בוחן אותי. "מה שהיה", אני אומר לו.
"נכון ראית שזרקתי את השטר?" הוא מפתיע פתאום. חשבתי לרגע להכחיש, אך
במחשבה שנייה, האם אני חייב לו משהו?! ראיתי הכל", אמרתי. "אתה יודע למה
עשיתי את זה?" "למה עשית את זה?" שאלתי, אף שאת התשובה ידעתי קודם.
"כי הרב שלי אמר שבשביל השלום שווה לאבד כל ממון שבעולם", אמר.
"ראיתי מריבה, אמרתי לעצמי: כעת כמו אהרון, אוהב שלום ורודף שלום, ואני בכלל
משה ולא אהרון". "חה", צחקתי באופן סמלי, ובתוכי צחקתי עוד יותר
איך הכייס הזה חושב שהוא מכייס גם את
ההיגיון שלי. "אתה יודע שזה הכסף היחיד שהיה עליי?" שאל הבחור. כעת הוא
מנסה להתרים אותי. חמישים השקלים האלו היו מיועדים לקניית ארוחת צהריים לי ולאשתי,
אבל אני הקרבתי אותם בלי היסוס למען השלום", אמר. "כל הכבוד",
אמרתי, וכלל לא התכוונתי לכך. "אל תדאג", אמר, "הרב שלי אמר שלא
מפסידים אם מקריבים למען השלום, ואתה תראה שלי ולאשתי תהיה ארוחת צהריים טובה יותר
מזו שהייתי קונה לה". "אני בטוח בכך", אמרתי, אף שהייתי בטוח ההפך
מכך, ולמען האמת, מעולם לא התעניינתי בצלחת של מישהו אחר ולא היתה לי שום כוונה
להתחיל דווקא עכשיו...
הוא הוסיף לדבר
ולדבר, ואני די איבדתי עניין. חיכיתי לרגע שנגיע ליעד, ואז קרה משהו ששינה את כל
התמונה. הנוסע הראשון שוב עשה את דרכו אל נהג האוטובוס. "מה אדוני
רוצה?" שואל אותו הנהג. "תשמע, יש כאן איזו תעלומה", אומר האיש.
"מה עכשיו?" שאל הנהג בחוסר סבלנות. "נפל לך שטר של חמישים שקל,
מצאת אותו. מה הבעיה שלך?" "הבעיה שלי, שמצאתי את חמישים השקלים שנתת לי
בתוך תעודת הזהות שלי. חמישים השקלים האחרים נפלו כנראה למישהו אחר..."
ארבעים נוסעים השתתקו בהלם, ונוסע נוסף קיבל גם הלם וגם בושה. הנוסע הזה הייתי
אני. במשך כל הנסיעה חשדתי בבחור שלצדי. הייתי בטוח שכייס או דג את חמישים השקלים
הללו, וכעת התבררה האמת והיא גרמה לי להתבייש בפני הבחור הצנום על שחשדתי בו
לשווא. ואז החלטתי לעשות מעשה: "אני יודע למי זה שייך", הצהרתי. כולם
הביטו בי. קמתי ונאמתי: "השטר הזה שייך לאיש שלצדי. הוא ראה אתכם רבים,
ובשביל לעשות שלום הוא הקריב את חמישים השקלים האחרונים שהיו לו, שנועדו לו
ולרעייתו, ובלבד שאתן לא תריבו זה עם זה". כולם היו המומים. האיש הנכבד נראה
המום פי כמה. הוא ניגש אלינו. "זה נכון, מה שהוא אמר?"
"נכון", אישר הבחור. "למה שתעשה דבר כזה?" "כי הרב שלי
אמר 'גדול השלום ושווה להקריב ממון בשביל השלום', וגם הבטיח שלא ניזוקים מכך. הנה,
אחרי שמצאת את החמישים השקלים אתה תחזיר לי אותם כדי שאקנה ארוחה לי ולאשתי. גם
עשיתי מצווה וגם לא הפסדתי כלום". "ומי אמר שאחזיר לך את חמישים
השקלים?" הבחור התחיל להתרגז, אבל מיד נרגע: "תשמע, תעשה מה שאתה רוצה,
אבל גם אם לא תחזיר לי – אלוקים יחזיר לי. אם הקרבתי חמישים שקלים כדי שלא תריב עם
הנהג, אני מוכן להקריב יותר שלא תריב אתי..." האיש צחק. "אתה באמת לא
תקבל ממני חמישים שקלים", אמר, "אתה תקבל ממני חמשת אלפים שקלים, ובלי
קשר, תתקשר לאשתך ותזמין אותה לארוחה במסעדה כשרה למהדרין על חשבוני. מתאים
לך?" "מתאים", אמר בעל התשובה ופנה אלי בניצחון: "אמרתי לך
שהרב שלי אמר לי שלא אנזק?" נותרה עוד תחנה. האיש זיהה את עצמו. היה זה בעל
אחת מחברות הביטוח הגדולות במשק. הוא לא נסע שנים באוטובוס, אך הנהג שלא הסתבך
במשהו ולא השיג מונית, ולכן החליט בפעם הראשונה זה עשרות שנים לדבריו, לעלות על
אוטובוס. "העניין של חמישים השקלים הוא לא הכסף", הסביר, "אני רגיש
לכך שלא יסדרו אותי, וברגע שעלה לי החשש שסידרו אותי, עמדתי על זכויותיי".
"זה בסדר", אמר בעל התשובה, שבאמת לא ספר אף אחד, "לכן אתה עשיר
ואנחנו לא". וכולם צחקו. האוטובוס הגיע לרחוב ארלוזרוב. תחנה סופית. כולנו
ירדנו. העשיר העניק לבעל התשובה המחאה על סך 5000 ₪ וביקש את מספר הטלפון שלו.
לאחר מכן נתן לו 500 ₪ נוספים, "לארוחה מלכותית, וקח את העודף לעצמך".
בעל התשובה התקשר לאשתו. "תשמעי אודל", הוא צועק, "נכון אמרתי לך
שכדאי לוותר למען השלום? לא, אני לא מתכוון לשלום בית עכשיו...
תפילה
רבונו של עולם
תעזור לי לזכור שכולם
הם בנים שלך ואת כולם אתה אוהב. כי אם אני אזכור, אז יהיה לי הרבה יותר קל לסלוח.
כי אם גם זה שפגע בי וגם זה שעשה באמת דברים לא טובים כולם בנים שלך ואתה אוהב
אותם, אז מה יש לכעוס עליו? לשנוא אותו? לרצות רע בשבילו? בשביל זה באתי לעולם?
בשביל לשנוא? תציל אותי אבא מהבלבולים האלה ושאני אזכה לזכור שאתה אוהב את כולם
ומחכה שיחזרו בתשובה, ושהבאת אותי לעולם בשביל לאהוב ולא בשביל לשנוא, בשביל לרצות
טוב בשביל כולם, לא בשביל לרצות רע.
רבונו של עולם
תעזור לי לאהוב את
השני איך שהוא. להפסיק להעיר לו הערות, להפסיק לנסות לשנות אותו, להפסיק לכעוס
כשהוא מתנהג לא כמו שאני רוצה. כי מי אני בכלל? את עצמי גמרתי לתקן שאני מנסה לתקן
אחרים? ומה זה שאני כועס כשמתווכחים איתי, כשלא מסכימים לדעתי, מה זה שאני חושב
בליבי "איך הוא מעיז בכלל להתווכח איתי"? רבונו של עולם תזכה אותי לראות
את הנקודות הטובות ולהתעלם ממה שנראה לי לא טוב, תעזור לי לזכור כי כולם בנים
ובנות שלך ובלב כל אחד בוערת אהבה אינסופית אליך אפילו שזה נסתר, וזו סיבה מספיק
טובה להתייחס לכולם בכבוד.
רבונו של עולם
תעזור לי להבין את כל
הדיבורים האלה על זה שלכל אחד יש את השליחות שלו, את המשבצת שלו, את השביל שלו אל
השמים. כי בעצם, ללמוד תורה כמה שיותר, וכמה שיותר בעיון, כולם צריכים, נכון אבא?
ולהתפלל באריכות, מילה מילה, ובניגון, ובכוונה, כולם צריכים, נכון אבא? ולתקן את
המדות הרעות ולהתגבר על התאוות כולם צריכים, אז איך אפשר לא להישבר כשרואים את
החבר מתפלל שעה שלמה בשיא הדבקות והעונג ואני מסיים כל כך מהר וכל התפילה שלי היא
שרשרת של מחשבות שלא שייכות בכלל לתפילה? איך אפשר לא להישבר כשכועסים, ומדברים
לשון הרע, וכל היום אוכלים ושותים. ואילו החבר, בקושי טועם משהו, וכל הזמן מרים את
המכנסיים שנופלות לו מרוב שהוא רזה, ולא רואים אותו כועס, ואף פעם לא שומעים אותו
אומר מילה רעה על שום אדם, איך אפשר לא לקנא אבא? איך אפשר להתנחם בזה שלי יש את
השליחות שלי, הרי גם אני צריך להתקדם בכל העניינים האלה?! תעזור לי אבא. להבין,
ולהתקדם.
שבת שלום
הרב מנחם אזולאי
