"כשאדם יודע שכל מאורעותיו הם לטובתו, זו הבחינה היא מעין עולם הבא" (ליקוטי מוהר"ן ח"א ריש סימן ד'). וכנגד זה "וידבר י-הוה אל-משה לאמר". וידבר – בחינת דיבורים קשים, האשמות, תוכחות, ביזיונות, מחלוקות, השפלות, ל"ע חרמים וקללות, עפי"ר מאת בני אדם – ובכלליות "מאורעותיו". "וידבר ה'" בחינת רחמים, וכאשר דעתו שלמה, אינו מחלק בין חסד ודין, ויודע שכל הדברים אף הקשים מאת ה' הרחמן הם, ולכן כולם חסדים בחינת "חסד א-ל כל היום" וזה – א-ל. היינו מאיתו יתברך לטובה. וזהו אל-משה. משה זכה לשלמות האדם, להכללות מוחלטת בה' יתברך והוא בחינת כלליות הנבראים, ופירוש "אל-משה" – לתכלית שיהיה כמשה. ולכך יזכה על ידי בחינת 'לאמר'. כלומר בכוח התפילה וההתבודדות, השיחה האישית בינו לבין קונו, ומשפט דברים, שיתוודה מול הצדיק – נשמת משה – נכח פני ה' ועל-ידי-זה יתכפרו כל עונותיו ויהפכו עונות וזדונות לזכויות ומצוות.