אמונה והשגחה - ג
"וירא ישראל את-בני יוסף ויאמר מי-אלה: ויאמר יוסף אל-אביו בני הם אשר-נתן-לי א-להים בזה ויאמר קחם-נא אלי ואברכם"
פירש רש"י "בקש לברכם ונסתלקה שכינה ממנו לפי שעתיד ירבעם ואחאב לצאת מאפרים ויהוא ובניו ממנשה". ויאמר מי אלה "מהיכן יצאו אלו שאינם ראויין לברכה".
מי-אלה אותיות א-להים בחינת דין. כגון הקריאה "א-להים אדירים!” ומה שפירש שנסתלקה ממנו שכינה, כידוע כבר נסתלקה ממנו ל-כב שנה, לאחר שקרא "טרוף טורף יוסף" וביארו המפרשים משום שנסתרה ממנו השגחת ה' של "מידה כנגד מידה" שהרי בעצמו ציער באופן דומה את הוריו כאשר נסתתר בבית המדרש של שם ועבר ולא יכל לכבדם ולשמשם כראוי. ונראה לומר שאף כאן הסתלקות השכינה נבעה מבחינת הרהור אחרי מידותיו יתברך. שהרי כלל בידינו ש"כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד", וזה שענהו יוסף "בני הם אשר-נתן-לי א-להים בזה". וכל אשר לשון אושר, כי אף על פי שעתידין אלו לצאת מהם, בוודאי שאין טעות בהשגחתו יתברך, ואף על פי שאין ייסורים בלא עוון, על פי רוב עיקר העוון הוא חסרון האמונה שהכל לטובה. וידוע אשר פסק הרמב"ם להלכה (הלכ' תשובה, פ"ז, ה"ד):
"אל ידמה בעל תשובה שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים מפני העוונות והחטאות שעשה. אין הדבר כן. אלא אהוב ונחמד הוא לפני הבורא וכאילו לא חטא מעולם. ולא עוד אלא ששכרו הרבה שהרי טעם טעם החטא ופירש ממנו וכבש יצרו. אמרו חכמים (ברכות לד:) מקום שבעלי תשובה עומדים בו אין צדיקים גמורין יכולין לעמוד בו, כלומר מעלתן גדולה ממעלת אלו שלא חטאו מעולם מפני שהן כובשין יצרם יתר מהן".
