"וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִיתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת" (בראשית מב, כא)

בימי חנוכה אנו קוראים את הפרקים המדברים על יוסף ואחיו, ועל השלכת יוסף לבור.

מדוע בורו של יוסף הובא בתוך סוגית חנוכה אפשר לבאר בדרך זו: שלוש סכנות מאיימות על קיומו של עם ישראל בחייו ההיסטוריים:
האחת - היא ההשמדה הפיזית, כמו שאנו אומרים: "בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו".
השניה - היא סכנת ההתבוללות הרוחנית.
השלישית - היא סכנת החורבן הפנימי כתוצאה ממלחמת אחים ושנאת חנם בתוך בית ישראל פנימה.
שלושת הסכנות הללו פקדו אותנו בתקופת בית שני:
הסכנה הראשונה - סכנת ההשמדה הפיזית בימי מרדכי ואסתר כאשר המן הרשע בקש להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים, ובחסדי שמים זממם לא יצא אל הפועל.
הסכנה השניה - סכנת ההתבוללות הרוחנית, היתה בימי החשמונאים: "בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול חשמונאי ובניו, כשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל להשכיחם תורתך ולהעבירם מחקי רצונך". וגם כאן בחסדי שמים נעשתה לישראל תשועה גדולה "וחזרה המלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני" (רמב"ם, הל´ חנוכה פ"ג ה"א).
והנה על שתי הסכנות הללו הצליח עמנו בחסדי שמים להתגבר ולצאת מהם מחוזקים יותר.
רק הסכנה השלישית - סכנת "בורו של יוסף" שהיא המסמלת יותר מכל את מלחמת האחים ושנאת חנם, לא הצלחנו להתגבר והיא שהכריעה אותנו בסופו של הבית השני, החריבה את ביתנו והגלתה את ישראל מארצו.
הסכנה הזו היא האיומה מכולם, היא המאיימת על קיומנו ועלינו להישמר ממנה מכל משמר.