בס"ד                                                 ערש"ק                                                                   כ'  בכסלו  תשע"ה

                      ליקוטי - אור - בפרשה - וישב

  " וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן, אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה

   רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה

   אֶל אֲבִיהֶם, וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים   "(לז, א-ג)

ועל פניו נראה שהיה צריך לפתוח את הפרשה בפסוק 'אלה תולדות יעקב' בעבור לפסול את עשו ואלופיו, כי לפי

שהיו כולם בני זימה(תנחומא א:). ומשכך, יש להבין מה רצה הכתוב לרבות לנו בפסוק 'וישב יעקב' וכו', ומה הקשר 

בסמיכותו לפסוקים הבאים אחריו. אלא שאפשר לומר אולי שיעקב אבינו ע"ה במשך כל אותה תקופה שהיה בבית

לבן חיכה לרגע בו יִשב בארץ מגורי אביו, בבחינת מתי יגיעו מעשיי למעשי אבותיי, היינו לקרב את האנשים לדעת

ולהכיר את הקב"ה ולהכניסם תחת כנפי השכינה כמו שעשו אברהם ויצחק אבינו ע"ה. וזה שנאמר 'בארץ מגורי

אביו' היינו קבע מושבו בארץ הקודש כדי להתחיל לקרב נפשות לה' יתברך בדיוק כאבותיו הקדושים, כמו שדרשו

רז"ל(בר"ר פ"ד, ד): מאי(=מה) מגורי אביו? מגִיורי אביו - היינו יצחק שהיה גם מגיירם כאברהם אביו.

וזהו גם הטעם שקשר פסוק זה עם 'אלה תולדות יעקב - יוסף' כי יוסף היה היחיד מכל בניו שהיה לו את הבחינה

של הצדיק שמקרב ומתקן את הנפשות לאבינו שבשמים, שנאמר: 'וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה' ופירש

רש"י ז"ל: רגיל אצל בני בלהה לפי שהיו אחיו מבזין אותן והוא(=יוסף) מקרבן, היינו את בני השפחות. וזה שתירגם

אונקלוס 'בן זקֻנִים' - בר חכים הוא ליה, היינו רצה לומר שלמד וקנה את חוכמת אביו כנ"ל, וזה בבחינת(תהילים קיט):

מזקנים אתבונן. על כן, אהב ישראל את יוסף יותר כי המשיך את דרכו בהפצת התורה והמצוות ובעיקר לפחותים

שבאחיו כביכול, היינו לבני השפחות כנ"ל, כי זה דרכו ופעלו של צדיק יסוד עולם לקרב את כולם לכור מחצבתם -

אל אביהם שבשמים כי כולם כלולים בו, כידוע.

ודע, שיוסף הצדיק לא הגיע למעלה הזאת אלא בזכות שהיה כוסף לה' יתברך בכל לבו על ידי שהיה מפרש שיחתו

לפניו בכל דבר ועניין. ובזכות זה ויהי יוסף איש מצליח בכל מעשה ידיו, וכפי שפירש רש"י: 'כי שם ה' שגור בפיו'

וזה שאמרה רחל(בראשית ל, כד): 'יֹסֵף ה' לי בן אחר' כי רצתה שבנה יהיה משהו אחר משאר השבטים כדי שיצליח

ללמוד מאביו את כל חכמת התלמוד שלמד מישיבת שם ועבר. ואפשר אולי שזה התכונה נרמזת בשמו היינו 'יֹסֵף'

מלשון 'כֹסֵף' כי האות י' מתחלפת באות כ' כי הם מאותו מוצא פה היינו אותיות החֵיך שהם גיכ"ק. ולא בכדי בסוף

שעלה לגדולה במצרים קראו לו גם 'כסף משנה' כי הייתה לו יותר מכולם את המעלה של נכסוף נכסף לה' לראות

בתפארת עזך, ותמיד עבד את הקב"ה בכיסופים גדולים בחינת 'בית יוסף להבה', כמוסבר במקום אחר, שהרי

הלהבה שהיא בחינת הנשמה תמיד משתוקקת לעלות ודבוק בה' יתברך ויתעלה. ואפשר שזו עוד סיבה שאביו

העביר דייקא לו יותר מכולם את חכמת התלמוד כנ"ל, וזאת על מנת שינחיל לאוהביו יש בעבודת ה'.

וראיתי לנכון לספר לכם קצת מסיפורי צדיקים בעניין הכיסופים שיש לכסוף לה' יתברך. ומעשה שהיה ברבי רבי

נחמן מברסלב זצק"ל כפי שכתוב בספר חיי מוהר"ן(הקדמה - השתפכות הנפש): שעוד בהיותו עדיין בן שש שנים, היה

מתגעגע מאוד לקבל שבת בקדושה גדולה כראוי. והלך למרחץ בערב שבת סמוך אחר חצות היום מיד וטבל את

עצמו בזריזות ובא תכף לביתו ולבש בגדי שבת ונכנס לבית המדרש והלך אנה ואנה ורצה להמשיך עליו קדושת

שבת ונשמה יתרה. והיה חפץ לראות איזה דבר, אך לא ראה כלל. ובתוך כך התחילו לכנוס אנשים לבית המדרש,

ובא איזה איש חשוב ועמד אצל שולחנו שמתפלל(סטנדר), והתחיל לומר שיר השירים, והלך הוא זכרונו לברכה,

והכניס ראשו למטה בתוך הסטנדר, ומחמת שהיה עדיין קטן, להא הקפידו עליו, והיה מונח שם והתחיל לבכות

לפני ה' יתברך וכו', ע"ש.

ועתה נחזור לפרשתנו, ומכיוון שחזר הפסוק ואמר 'בארץ כנען' משמע מכאן שרצה לרמוז על עוד טעם. וההסבר

הוא שיעקב אבינו ע"ה פחד שהחטא הוא שיגרום שהרי ידוע כי כ"ב שנה לא היה בבית אביו יצחק, ולפיכך לא זכה

לכבד את הוריו במשך כל אותה תקופה. ומפני שמידה כנגד מידה לא בטלה מן העולם והיא עילת העילות וסיבת

הסיבות שגלגל הקב"ה שלעבד נמכר יוסף, ולפיכך לא היה גם הוא בבית אביו יעקב כ"ב שנה. כי ידוע שיעקב אבינו

ע"ה היה בן ק"ח(=108) שנה במכירת יוסף בנו שהיה בן י"ז(=17) שנה לאורחת ישמעאלים כי הביא את דיבת אחיו

אל אביהם היינו: שאכלו אבר מן החי, זלזלו בבני השפחות וחשדם על העריות, והאמת היא שלא הייתה לא כוונה

רעה כנגד אחיו אלא שרצה להצילם מן העוון, כנודע. ואם תוסיף כשנה עד שנכנס לבית האסורים במצרים בגלל

עלילותיה השקריות של אשת פוטיפר, ועוד י"ב שנה עד אשר הריצוהו מהבור ועלה להיות כסף משנה של פרעה

בזכות שאמר לאלוקים פתרוני, היינו הצליח לפתור את חלומותיהם של שר המשקים ושר האופים, ועל ידי כך הובא

לפרעה בעבור לפתור גם את חלומותיו המוזרים של ז' הפרות השמנות וז' הפרות הרזות וכן ז' השיבולים וכו' אשר

היו כחלום אחד הרומז על ז' שנות שבע וז' שנות רעב אשר יהיו במצרים. מכאן שנגיע לגיל שלושים, שנאמר(בראשית

מא, מו): "וְיוֹסֵף בֶּן-שְׁלשִׁים שָׁנָה" וגו', ועוד ז' שנים שובע ושנתיים רעב, הרי כ"ב(=22) שנה כנ"ל.

וצא ובדוק ותמצא שיעקב אבינו ע"ה תיקן בשלמות את החטא כנ"ל היינו שהספיק לכבד את אביו בדיוק כ"ב שנה

לפני שייאסף יצחק אל עמיו זקן ושבע ימים בן ק"פ(=180) וזה כנגד כ"ב שנה שלא היה בבית אביו. והטעם שחזר

הכתוב ואמר 'בארץ כנען' - ראשי תיבות כ"ב, היינו רצה לרמוז על כ"ב שנים של יעקב ויוסף כנ"ל בבחינת מידה

כנגד מידה, ועוד שהצליח לעשות תשובה ולתקן את מצוות כיבוד הורים כ"ב שנים, כנ"ל. ואם נתבונן, נראה שזו

הבחינה של המידה כנגד מידה קיימת בכל דבר בחיים וביתר דיוק במצוות כיבוד הורים היינו כפי שאתה מכבד

את הוריך ככה יכבדו אותך ילדיך, כמובא בספרי חכמי המוסר. אשרי האיש שככה לו שמחזיק חזק במצווה כיבוד

הורים בכל כוחו כי מלבד גודל ערכה של המצווה שהיא עד מאוד - היא שומרת עליו מכל צרה וצוקה שלא תהיה!.

ולמען האמת יש עוד הרבה מה לדבר אך מה שהלב חושק הזמן עושק – ה' הטוב ירחיב את גבולנו לעבודתו

יתברך.

              פינת העצה - מתורותיו של רבי נחמן מברסלב

אך כדי שתצא נפשו מכוח אל הפועל, צריך לדבר בפה הכסופין וההשתוקקות שלו, וע"י זה פועל שיהיה נעשה

בקשתו, ויזכה להגיע למה שהוא נכסף. וזהו מעלת השיחה בינו לבין קונו שצריכין לשיח ולדבר בינו לבין קונו בכל

יום, ולדבר בפה מלא הרצונות והכסופין שלו הטובים, דהיינו מה שחסר לו בעבודת השם שהוא רוצה ומשתוקק

שימלא לו השם יתברך, ומבקש ומתפלל ומתחנן לפני השם יתברך על זה שירחם עליו למלֹאת רצונות וכסופים

שלו הטובים; ועל ידי זה יזכה להוציא מכוח אל הפועל, לפעול מה שצריך(סימן רצון וכסופין, אות ב).    

                                                          "נר ה' נשמת אדם "

  מוקדש, לע"נ מור-זקני מסעוד עמאר בן תמו ז"ל, נלב"ע בי"ד במרחשוון התשע"א, תנצב"ה

               ולע"נ מרת-סבתי רחל אילוז בת עישה ע"ה, נלב"ע בא' באדר התשס"ז, תנצב"ה

                       ולע"נ מור-דודי אהרן(אילוז)שקד בן רחל ז"ל, נלב"ע בב' בכסלו התשנ"א, תנצב"ה

                                 ולע"נ יעקב(ינקי) לוי ז"ל בן גיטה, נלב"ע בכ"ד בשבט התשע"ד, תנצב"ה              

                                         ולע"נ ז'נט זוהרה בת עליזה ז"ל, נלב"ע בי"ד באדר ב' התשע"ד, תנצב"ה