"וַתֵּלֶד רָחֵל וַתְּקַשׁ בְּלִדְתָּהּ"

הלידה הינה תופעה וחוויה נשית ייחודית. עם היותה קשה, אין אישה שאינה כמיהה ללדת שוב ושוב. ואף שב"ה אנו מורגלים שהלידות עוברות בשלום והיולדות מבריאות לחלוטין, נחשבת הלידה כהליך שיש בו סכנה שהרי, אם צריך, מחללים עליה שבת. משום כך, יולדת שהחלימה מלידתה צריכה לברך הגומל ככל חולה שהיה בסכנה ונתרפא. וכבר תמה בעל "כנסת הגדולה" (לפני כ-350 שנה) על-כך שלא נהגו הנשים לברך במצבים אחרים שמחייבים זאת, כגון (בזמננו) לאחר טיסה מעבר לים. ולדעתו עליהן לברך וניתן גם לעשות זאת בפני איש אחד ועשר נשים, כי הצורך במניין לברכת הגומל נסמך על הפסוק "בקהל עם ירוממוהו", שמשמעותו לתת לכך פרהסיה ציבורית ולא משום אמירת "דברים שבקדושה", והנשים לא נופלות מן הגברים ביצירת הפרהסיה. רוב הפוסקים לא הסכימו עם דעה זו וסברו שההגדרה של "קהל" מחייבת מניין גברים דווקא. ה"מגן אברהם" (בהקדמה לסימן רי"ט) סובר שזו ברכת הרשות, ומשום-כך הנשים במהלך הדורות נמנעו מהברכה מטעמי צניעות היות וצריך מניין אנשים.

ברוב הקהילות מכל העדות פשט המנהג שנשים מברכות הגומל אחרי לידה. בזמננו נשים יוצאות מן הבית לצרכים שונים, ולא נראה שבאמירת ברכה לפני מניין יש פגם. כמובן,יש לנהוג בצניעות ויש כמה אפשרויות: 1.תברך בהתקבץ מניין בבית (הירושלמים הוותיקים נהגו לקבץ מניין כזה לערבית במוצ"ש) 2.תברך מעזרת הנשים בסוף קריאת התורה או בסוף התפילה. 3.אחרי הברית, או זבד הבת וכיו"ב.

כאמור, חובת הברכה מצד "חולה שנתרפא" ולפיכך זמן הברכה הוא משנתרפאה, לא לפני, ובדרך-כלל בין שבוע לחודש לאחר הלידה. לכן אין לברך לפני שעברו שבעה ימים, אלא אם מרגישה בעצמה שכבר החלימה בבחינת "כי חיות הנה". יולדת המרגישה שעדיין לא הבריאה ביום הברית, עדיף שתמתין אפילו עד חודש.