בס"ד                                                 ערש"ק                                                               ו'  בכסלו  תשע"ה

                     ליקוטי - אור - בפרשה - ויצא

  " וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה, וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם

   וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא, וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה

   וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ   "(כח, י-יב)

יעקב אבינו ע"ה התבקש בגיל ס"ג(=63) על ידי אביו ואמו לצאת מבאר שבע וללכת פדם ארם. וזאת מב' סיבות:

א. שנשקפה סכנה לחייו כי עשו חיכה שיקרבו ימי אביו(יצחק) למות ואז יוכל להורגו(את יעקב) בעבור שלקח

ממנו בחכמה רבה את הבכורה והברכה, כמו שכתוב(שם כז, לו): "ויעקבני זה פַעמיִם" וגו' ב. שאביו הזהירו שלא

לקחת נשים מבנות כנען כי רעות הם בעיניו, ולכן צווה אותו ללכת לקחת לו אישה מבית אמו היינו מלבן הארמי,

ועל זה דרשו חז"ל(בר"ר סח, ג): יש שהוא הולך אצל זיווגו ויש שזיווגו בא אצלו, היינו יעקב היה צריך לצאת מחוץ

לגבולות הארץ כלומר לחרן, בשביל למצוא את זיווגו. אומנם לבסוף יצא רק כאשר היה בן 77 לאחר שנטמן

ושִּמש י"ד(=14) שנה בישיבה של שם ועבר, ושם לא שכב בלילה כי היה עוסק בתורה.

ואפשר אולי לומר כי בעבור שמסר נפשו על לימוד התורה בישיבתם כנ"ל זכה להגנה והצלה כאשר יצא משם

והלך למקום של חרון האף. שהרי בעת שיצא ועזב את המקום מיד הרגישו בחסרונו, כמו שפירש רש"י ז"ל:

שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם, שבזמן שהצדיק בעיר - הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה, יצא משם - פנה

הודה פנה זיוה פנה הדרה וכו'. היינו אף על פי שיעקב יצא בשקט - כדרכן של צדיקים, עשה רושם חזק מאוד

סביבו שאפילו עשו הרשע הרגיש ברחש הזה. על כן, מיד שלח את בנו אליפז אחריו להורגו בדרך, ומכוון שה'

יתברך היה בעזרו השאירו בחיים תמורת כל רכושו כי עני חשוב כמת(כמבואר בספר הישר לר"ת). 

וזה שכתוב 'ויצא יעקב' קיים את אשר ציוותה אותו אמו רבקה שהרי חששה שמא תשכול את בניה(יעקב ועשו)

ביום אחד. אבל מכיוון שעוכב על ידי בנו של עשו כנ"ל, היה צריך הפסוק לחזור ולומר 'וילך חרנה' היינו רק

לאחר שסיים את הדין ודברים עם אליפז, הייתה לו אפשרות ללכת לקיים גם את אשר צווה אותו אביו, היינו

למצוא את זיווגו. ואפשר שבעבור י"ד שנה שלמד תורה לפני צאתו מהארץ כנ"ל היא שעמדה לו כנגד י"ד שנה

שהיה אצל לבן הרמאי אשר החליף את משכרותו עשרת מונים. שהרי עבד שבע שנים בעבור רחל אמנו ע"ה

בתו הקטנה, ומכוון שלבן החליף את הצעירה בבכירה היינו את רחל בלאה נזקק לעבוד עוד שבע שנים גם

בעבורה. וזה עוד טעם למה נאמר 'וילך חרנה' דייקא ולא חרן כי על ידי הה' בסוף מתקבל סופי תיבות כ"ה 

שזה כינוי לשכינה, כידוע. היינו נרמז שהשכינה התלוותה ליעקב אבינו ע"ה, והיא בעצם ה' יתברך - שישמור

צאתו ובואו מעתה ועד עולם, ובפרט במקום של חרון אף היינו אצל לבן אחי רבקה, וזאת בשביל שיצאו ממנו

י"ב שבטי י"ה זכים וברים.

והנה, בדרכו לחרן היה צריך יעקב אבינו ע"ה לעבור דרך ירושלים, ולדעת המפרשים שאומרים שלאחר שהגיע

לחרן הרהר בלבו, כמו שאמרו חז"ל(סנהדרין צה): 'אפשר שעברתי על מקום שהתפללו אבותיי - ולא התפללתי

בו?', נתן דעתו ורצה לחזור לירושלים, וכשהתחיל ללכת נעשה לו נס וקפצה לו הארץ, ומיד פגע במקום אשר

התפללו אבותיו היינו הר המוריה. וזה שנאמר 'ויפגע יעקב' וכפי שתרגם יונתן: 'וְצַלִי בַּאֲתַר בֵּי מוּקְדָשָׁא' היינו

התפלל ערבית במקום הקדוש. וזה שאמרו חז"ל(ברכות כו): שתפילות אבות תקנום, אברהם תיקן תפילת שחרית,

שנאמר(בראשית יט, כז): "וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם" - ואין עמידה אלא תפילה וכו', יצחק

תיקן תפילת מנחה, שנאמר (שם כד, סג): "ויצא יצחק לשוח בשדה" - ואין שיחה אלא תפילה וכו', יעקב תיקן

תפילת ערבית, שנאמר (שם כח, יא): "ויפגע במקום וילן שם" - ואין פגיעה אלא תפילה וכו'. וזה שפירש רש"י ז"ל

(שם): 'כי בא השמש - משמע ששקעה לו חמה פתאום שלא בעונתהּ' היינו ששקעה ב' שעות טרם זמנה, כדי

שיתקן תפילת ערבית בלילה דווקא כמובא בהלכה בשולחן ערוך( או"ח רל"ה, סק"א).

ומכיוון שבא חזרה לבית אלוקים והתפלל תפילת ערבית שעלתה דרך שער השמים עד בית המקדש של למעלה,

לן שם וזכה להתגלות השכינה כנ"ל. כמובא בחלום הנבואה שבו ראה סולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה

ועליו מלאכים עולים ויורדים, ודרשו רז"ל(תנחומא ב): מלמד, שהראה לו הקדוש ברוך הוא לאבינו יעקב: שרה של

בבל עולה שבעין עוקין(=כמדרגות) ויורד, ושל מדי חמישים ושנים, ושל יון מאה ויורד, ושל אדום עלה ולא ידע

כמה! באותה שעה נתיירא יעקב אבינו ואמר: שמא לזה אין לו ירידה?! אמר לו הקב"ה: ואתה אל תירא עבדי

יעקב ואל תחת ישראל(ירמיה ל:) כביכול אפילו אתה רואהו עולה אצלי - משם אני מורידו וכו', ע"ש. נמצא מכאן,

שבחלום זה נרמזו לו כל הגלויות אשר יעברו על עם ישראל עד קץ כל הדורות, ובהם הגלות האחרונה שהיא

מלכות אדום הרשעה אשר תכלה במהרה בימינו.

ואם נתבונן בדברים האמורים לעיל, ישנם מספר דברים שצריכים ביאור. שהרי לכאורה לא מובן למה יעקב

אבינו ע"ה היה צריך לחכות עד שיגיע לחרן, ורק אז להתעורר ולהרהר בלבו שהוא צריך להתפלל על המקום

שהתפללו אבותיו: אברהם ויצחק, שהרי עבר דרך בית המקדש בדרכו לשם. ואם תקשה בצדק, לומר למה לא

עכבהו ה' יתברך שם בתחילה. אלא העניין הוא שכל עוד האדם לא מתעורר מעצמו לעשות מצווה לא כופים

עליו, כמובא בשפתי חכמים על הפסוק(בראשית כח, יז): "אין זה כי אם בית אלקים" וגו', וכן פירש רש"י ז"ל(שם):

איהו לא יהיב לביה(הוא לא נתן לבו) להתפלל במקום שהתפללו אבותיו! ומן השמים יעכבוהו?(היינו בתמיהה)

כי עיקר עבודת ה' בקיום המצווות היא התעוררות רצון הלב, ובפרט בתפילה, כמו שאמרו חז"ל(תענית ב): 'איזו

היא עבודה שבלב? הוי אומר זו תפילה', כי רחמנא ליבא בעי(הקב"ה רוצה את הלב). ועוד צריך להבין, מה

הטעם שאבותינו הקדושים תקנו את התפילות בסדר זה היינו שדייקא יעקב שנקרא בחיר האבות תקן תפילת

ערבית בלילה, שהלא היום מתחיל מהלילה, שנאמר(בראשית ב):"ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד", ולכן על פניו

נראה שסדר התפילות לא תואם לסדר התפילות שתקנו האבות כי קודם תוקנה תפילת שחרית ומנחה ורק

אחרי זה ערבית, כנ"ל. ועוד, למה היה צריך לשנות סדרי עולם על ידי שכיבה את השמש טרם זמנה כנ"ל

שהרי ידוע שקיימת לנו שיטה של רבי יהודה(ברכות א:) שאפשר להתפלל תפילת ערבית לאחר פלג המנחה,

היינו מבעוד יום. וכן, מה הטעם לחלום הנבואה דווקא בלילה שהלא היה אפשר להתגלות אליו גם ביום.

וכעת, ננסה בסייעתא דישמייא לבאר דבר דבור על אפוניו, ונראה שכל הדברים קשורים בקשר אמיץ כאחד.  

וידוע שיעקב אבינו ע"ה הוא בבחינה של עץ החיים כי ממנו יצאו י"ב שבט י"ה עדות לישראל, ומהם שבעים

נפש שירדו למצרים, ומהם שישים ריבוא נשמות ישראל שיצאו ממצרים ועד הנה. ואם אפשר ובעיני ה' יכשר,

לעניות דעתי יעקב אבינו ע"ה לא התפלל בבית המקדש בדרכו לחרן אלא רק כאשר נתן דעתו לחזור כנ"ל,

היינו על ידי שהרהר בתשובה בלבו כנ"ל רצה להנחיל לכל נשמות ישראל הבאים אחריו כנ"ל את היסוד של

איתערותא דלתתא(התעוררות מלמטה), בבחינת מעשה אבות סימן לבנים. כי זה כלל גדול מאוד בעבודת

השם, ובפרט במלחמה הקשה של היצר הרע וחילותיו בגלות אדום האחרונה כנ"ל, כי בעת שהאדם מתעורר

מעצמו לעשות תשובה ואפילו רק להרהר בתשובה בקיום המצוות - אזי מסייעין בידו מן השמים.   

ובעניין זה של איתערותא דילתתא בקיום המצוות, ובפרט בעבודה שבלב היינו בתפילה כי עומדת ברומו של

עולם, אפשר לקבל חיזוק ממעשה שהיה עם הגאון רבי צדקה חוסין ז"ל(תלמידו של "הבן איש חי") ראש בני

העדה הבבלית בירושלים, וכך היה: מימיו לא החסיר רבי צדקה תפילת ותיקין עם שחר. אך פעם נקלע ללינת

לילה בתל אביב ושאל את בעל האכסניה: "אמור נא לי, האם יש כאן בקרבת מקום, בית כנסת שמתקיים בו מניין

ותיקין?" השיב הלה: לא בקרבת מקום אין, רק בריחוק מקום, מהלך שעה תמימה! מרחק של שעה הליכה הוי

אומר לקום בעוד לילה, לצעוד שעה בעיר לא מוכרת, בחשכה! אבל רוחו של רבי צדקה לא נפלה בו. "לא נורא",

אמר למארחו, "אשכים קום שעה מוקדם יותר, ואצא לדרך!" עשה כן. קם באשמורת הבוקר נטל את הטלית

והתפילין ויצא לבדו אל הרחוב החשוך, האפל והזר לו. החל ללכת, והנה אור חלוש בוקע מרחוק התקדם וראה

שזהו בית הכנסת על שם הגר"א ברחוב הירקון, והוא פתוח בשעה זו של הלילה. נכנס פנימה ומצא אנשים

לומדים, שאל: אימתי מתפללין כאן? וענו לו: בעוד כשעה תפילת ותיקין" שמח רבי צדקה שמחה גדולה ואמר:

"ראו התבוננו! היצר הרע ביקש להכשילני ולרפות את ידי והשכיח ממארחי את העובדה כי בסמוך לביתו

מתקיים מניין ותיקין, אולם התגברתי על העצלות ויצאתי לדרך - ומיד נקרא בית הכנסת לקראתי!"   

ונחזור לעניינו, הטעם שיעקב אע"ה תיקן תפילת ערבית כי יעקב רומז על ציר הזמן על תקופת אחרית הימים,

כמו שאמרו חז"ל(סנהדרין צז): ששת אלפים שנה הוי עלמא, שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים 'ימות

המשיח'. היינו הדור האחרון אשר בו התגלה משיח צדקנו רמוז בשמו של יעקב כי שמו מלשון עקב, כמו שכתוב

(שם כז, לו): "ויעקבני זה פַעמיִם" כנ"ל, וזה בחינת הדור האחרון אשר נקרא 'עקבתא דמשיחא' על שם עקב

האדם שהוא סוף הגוף, שבו יחל הבירור האחרון  לנשמות ישראל לפני הגאולה היינו מי לה' אליי כלומר, מבחן

האמונה! ואם נתבונן נראה שהתקופה הזאת היא בעצם גם התקופה המקבילה למלכות אדום הרשעה שהיא

הגלות האחרונה כנ"ל, ולכן דווקא יעקב אבינו ע"ה תקן תפילת ערבית כי המאבק בינו לבין עשו מורה ומסמל

גם את המאבק שיהיה בדור האחרון, כמו שדרשו חז"ל(בר"ר סח, י): אמר לו הקדוש ברוך הוא: את סימן לבניך.

היינו המלחמה שתהיה בין מלכות אדום שהיא בחינת עשו בחינת יצר הרע, לבין יעקב שהוא בחינת יצר הטוב,

כמבואר בפרשה הקודמת, ע"ש.

וזה שתקנה בלילה דייקא ולא מבעוד יום כשיטת רבי יהודה כנ"ל, רצה לרמוז שבדורות האחרונים יהיה הסתרה

כפולה בחינת חושך ואפלה, כמו שדרשו חז"ל(בר"ר סח, ט) בערבית, צריך אדם לומר: יהי רצון מלפניך - ה' אלוקי -

שתוציאני מאפילה לאורה. כי יהיה קשה לראות ולהרגיש בחושך והאפלה את אור ה' יתברך כי יתגברו תוקף

הדינים בחינת מלכות אדום כפי שהתיירא יעקב בחלומו, כי תהיה התפשטות גדולה מאוד של היצר הרע בכל

מקום אפילו בתוך הקודש, כפי שרואים בחוש, ה' יצילנו על דבר כבוד שמו, כי הוא יודע שאין לו עוד הרבה זמן

קיום,  בבחינת(ישעיהו כה, ח): "בלע המוות לנצח". לכן, הוא מנסה בכל כוחו להרחיק אותנו מאור ה' יתברך ע"י

תאוות ומידות רעות ולבסוף לכפירה חס ושלום, חס ושלום. ולכן חלום הנבואה היה בלילה ולא ביום כי החלום

הוא בחינת לילה בחינת חושך בחינת הגלות האחרונה.    

וזה: 'ויפגע במקום וילן שם' היינו תיקן תפילת ערבית בלילה דייקא נרמז על הגלות האחרונה שהיא בחינת לילה

כנ"ל. ועוד, שתפילת ערבית מעיקר הדין היא רשות רצה לרמוז שברשות האדם לבחור אם ירצה לעשות תשובה

כי כאשר ירצה ויתחיל את הצעד הראשון בבחינת התערותא דלתתא כפי שהנחיל לנו יעקב אבינו ע"ה כנ"ל, יסייעו

לו מן השמים, כמו שאמרו חז"ל(סהנדרין צח): זכו - אחישנה, לא זכו – בעתה. היינו קץ שעבוד מלכות אדום וקירוב

הגאולה תלויה בנו, דהיינו אם נעשה תשובה מרצון(ע' מהרש"א שם). וזה: 'כי בא השמש' - 'ששקעה חמה פתאום

שלא בעונתהּ' היינו על ידי זה שנעשה תשובה מרצון, ה' יתברך יגאלנו ויוציאנו מאפלה לאורה, שהרי תחילת

הגאולה תהיה בערב כמו שהיה במצרים שהתחיל להם גאולה מבערב(ברכות ט:). כי שקיעת השמש פתאום היא

רמז על הגאולה שתהיה פתאום בהיסח הדעת, שידוע שאין בן דוד בא אלא בהיסח הדעת(סנהדרין צז:), ועל ידי

כך הגאולה תהיה 'שלא בעונתה' היינו 'לא בעתה' אלא אחישנה היינו יקדימה ברחמים גמורים.

ועיקר העבודה בגלות החשוכה הזאת היא להתחזק באמונה שלמה בה' יתברך שהכול בהשגחה עליונה מדויקת

להפליא כי לא נידח ממנו נידח, וזה בבחינה(תהילים צב, ג): "ואמונתך בלילות", היינו על ידי האמונה נצליח להסיר

את ההסתר פנים הכפול בחינת חושך ואפלה כנ"ל. וזה: 'ויקח מאבני המקום' היינו לקח אבנים ושם סביב לראשו

כהגנה מפני חיות רעות. ולכאורה, קשה איך בדיוק האבנים יכולים להועיל לו שהרי אם חיות רעות באות להזיק  

קשה לחשוב שהאבנים יצילו אותו מפניהם. אלא רצה לרמוז שהאבני המקום הם בבחינת לוחות הברית שנכתבו

באצבע אלוקים העשויות מאבן, כמו שכתוב(שמות כד, יב): "לֻחֹת הָאֶבֶן" וכו', ובהם כלולה כל התורה והמצוות, כמו

שפירש רש"י ז"ל(שם): כל תרי"ג מצוות - בכלל עשרת הדברות. וזה שאמרו חז"ל(חולין צא): התחילו מריבות(האבנים)

זו עם זו, זאת אומרת: עלי יניח צדיק את ראשו, וזאת אומרת: עלי יניח, מיד עשאן הקב"ה 'אבן אחת', וזה שנאמר:

'ויקח את האבן אשר שם מראשותיו'. היינו שם את האבן מחת לראש רמז שאדם צריך לחזק את עצמו באמונה

שנמצאת במחשבה שהיא בראש, כמו שכתוב(שיר ד, ח): 'מראש אמנה', היינו להאמין בראש שהכול בהשגחה

של ה' יתברך ואין החיות רעות יכולות להזיק ללא רצונו יתברך. ועוד יש הרבה מה לדבר בעניין הסולם שרומז

על הממון והתורה שניתנה בסיני אך קצרה היריעה ומה שהלב חושק הזמן עושק. ה' הטוב יחיש את גאולתנו

ברחמים גדולים, כמו שאנחנו אומרים בתפילה ערבית: "כי פדה ה' את יעקב וגאלו מיד חזק ממנו", ועל ידי

האמונה שלמה וחזקה במחשבתנו נצא מאפלה לאורה כי בחושך ה' אור לי, אכי"ר.

         פינת העצה - מתורותיו של רבי נחמן מברסלב

ע"י צדקה משברין תאוות ממון, וממשיכין השגחה שלמה, ומבטלין החרון אף מן העולם, וממשיכין חסד בעולם,

ונמשך התגלות משיח ובנין בית המקדש שהוא התגלות הדעת, וע"י זה יכולין להעלות נפשות ישראל ולחדשם,

וע"י זה נעשה יחוד קודשא בריך הוא ושכינתא, וע"י זה זוכה להביא התגלות התורה של לעתיד לבוא, ונעשה

תיקונא דמֶרכַּבתא עלאה ותתאה; גם נחשב כמקטיר קטֹרת(סימן צדקה, אות ג).

                                                          "נר ה' נשמת אדם "

  מוקדש, לע"נ מור-זקני מסעוד עמאר בן תמו ז"ל, נלב"ע בי"ד במרחשוון התשע"א, תנצב"ה

               ולע"נ מרת-סבתי רחל אילוז בת עישה ע"ה, נלב"ע בא' באדר התשס"ז, תנצב"ה

                       ולע"נ מור-דודי אהרן(אילוז)שקד בן רחל ז"ל, נלב"ע בב' בכסלו התשנ"א, תנצב"ה

                                 ולע"נ יעקב(ינקי) לוי ז"ל בן גיטה, נלב"ע בכ"ד בשבט התשע"ד, תנצב"ה              

                                         ולע"נ ז'נט זוהרה בת עליזה ז"ל, נלב"ע בי"ד באדר ב' התשע"ד, תנצב"ה