פרשת וישלח – התבוננות "תובנות בתורה"

לב,ד: וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו: תובנה: יעקב התכוון להתעמת עם אחיו עשו, ולפתור אחת ולתמיד את המתח ביניהם, בטרם יגיע לאביו בארץ כנען. עשו ישב בארץ שעיר היא אדום, והיא בחלק הדרומי של עבר הירדן המזרחי. ליעקב הייתה אפשרות להיכנס לארץ מגלעד שבצפון (שם נפרד מלבן) דרך מעבר "אדם" שבמרכז עבר הירדן המזרחי, או דרך אזור הכנרת ועמק בית שאן. בכל זאת יעקב הלך ושלח מלאכים לדרום, לעבר ארץ שעיר, כדי לא להשאיר את ה"פצע המדמם" שביחסיו עם עשו. יעקב לא הסתיר את כוונתו: כִּי-אָמַר אֲכַפְּרָה פָנָיו ... אוּלַי יִשָּׂא פָנָי (פסוק כ"א). הוא אמנם חשש מהמפגש (פסוק ח') ולכן תחבל תחבולות שונות כיצד להצליח במשימתו , כגון שליחת מנחה מכובדת לעשו, להעניק כבוד רב לעשו מ"עבדך יעקב", לשלוח מספר עדרים עם רווח ביניהם, ועוד. כוונתו הייתה ברורה – ליישר ההדורים עם אחיו, ואכן כך היה (לג,טו-טז).

לב,כז: לא אשלחך כי אם ברכתני: תובנה: יעקב הבין שהאיש שנאבק עמו אינו סתם איש, אלא שליח אלוהי. לאחר מאבק של לילה שלם בו גבר יעקב על האיש, נגיעה בלבד של האיש בכף הירך שגרמה לו לנקע, הביאה את יעקב למסקנה כי האיש הוא שליח אלוהי הקשור באויביו, ולכן דרש ממנו כניעה מוחלטת בצורה של ברכה. אכן האיש ברך את יעקב (פסוק ל').

לג,ד: וירץ עשו: תובנה: עשו הבחין שיעקב צולע (לב,לב), ואינו יכול לרוץ אליו ולחבקו, ולכן יעקב רק עבר והשתחווה (פסוק ג'). עצם הצליעה סללה את הדרך לעשו לרוץ לבדו לקראת אחיו. מכאן תובנה נוספת: ה' מכוון הכול, אפילו הצליעה של יעקב הייתה מכוונת לרכך את שונאו עשו ולהפכו לאוהבו.

לד,יג: ויענו בני עקב ... במרמה: תובנה: מותר לרמות בשביל למנוע טומאה ("הכזונה יעשה את אחותנו"; פסוק ל"א) וכדי להשיג יעדים נעלים.

לה,כד: בני רחל – יוסף ובנימין: תובנה: כל עוד האישה חיה – יש לה זכות לקרוא שם לבנה הנולד לה, ולאחר מותה – הזכות עוברת לאב. כל בניו של יעקב נקראו בשם על ידי הנשים, ואילו לאחר מות רחל, ולאחר שנתנה לבנה שם 'בן-אוני', השם שנתן לו יעקב, 'בנימין', הוא זה שנקבע לדורות.