כידוע תיבת אשר מורה על שמחה, לשון אושר, כפירוש רש"י (דברים לד,יב) "אשר שברת. הסכימה דעת המקום לדעתו, שנאמר אשר שברת, יישר כחך ששברת”. או אישור, שאישרו ושיבחו על שבירתן (שבת פז.).

לפיכך אפשר לדרוש כל תיבת אשר בתורה כבניין אב של ציווי לשמוח.

בפרשה ראשונה בק"ש כתיב, "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך"

והיינו ציווי שמצוונו ה' לשמוח.

בפרשה שנייה בק"ש כתיב, "והיה אם שמוע תשמעו אל-מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום וגו'”. בפסוק זה שני אזכורים לשמחה: הראשון בתיבת אשר - "אשר אנכי מצוה אתכם היום", והשני בתיבת "והיה" שגם היא מורה על לשון שמחה. וניתן לומר שהתנאי ליכולת לקיים את מצוות הדבקות בה', היא להיות בשמחה. שכאשר האדם שמח בחלקו ממילא מצטרף אליו ה' ושוכן בתוכו (בלבו) – כי מקום השמחה הוא בלב – וכיוון וה' צמצם עצמו לשמחת המצוות (למ"ק ה), וכנדרש בפסוק זה מסמיכות התיבות "אשר אנכי מצוך" – תכף בהיותך מאושר, היינו שמח בחלקך, אנכי ה' מצטרף ונהיה לך לצוותא.

בהמשך הפרשיה כתיב, "הארץ הטובה אשר י-הוה נתן לכם" – מכאן שירושת הארץ תלויה בשמחה. ונראה שהוא הדין לקבלת שלטון עצמי על הנפש הבהמית בחינת גופנו הגשמי, כי האדם שקול לעולם קטן. וכן ניתן לומר שבכוח השמחה זוכה להפיק ולברר הטוב מהרע שבארציות ובגשמיות, היינו מכל ענייני ומשאבי העולם הזה.

בפרשיה שלישית כתיב, "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זנים אחריהם"

יש כאן אזהרה שלא לטעות בין שמחה אמתית ותמידית לרגעית המושגת מתאוות העולם הזה שגוררת אחריה תוגה וייסורים, שמחה זו מכונה "אשר אתם זנים" כי מקורה בטעות (זנות הלב והעיניים) של בני האדם.

הפרשיה מסתיימת בפסוק "אני י-הוה א-להיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לא-להים אני י-הוה א-להיכם", כאן קודמת תיבת אשר ליציאת מצרים, ומכאן שעל מנת לצאת מצרה, מהמצר, מקטנות מוחין ודוחק פיזי/נפשי/רגשי/בריאותי/כלכלי וכולי נדרשת השמחה כפסיק רישא, כי בלי שמחה זה בלי ה', וה' הוא שהוצאנו ממצרים. וכן יהיה לעתיד שנאמר בנביא "כי בשמחה תצאו".