מחוגי השעון התקדמו ועמם גברה הדאגה בליבו של ר' אברהם-לייב דבורץ, חסיד חב"ד ומוהל, שעשה את דרכו למוסקווה. הדרך עודנה ארוכה, והחסיד חשש שלא יספיק להגיע לעיר לפני כניסת השבת.

כשעצרה הרכבת בתחנה הקרובה, סמוך לעיר צריצין (כיום וולגוגרד), ירד ממנה. תוהה ונבוך עמד בתחנה. לאן יפנה? הלוא צריצין ממוקמת מחוץ לתחום המושב שבו הורשו יהודים להתגורר, ובוודאי אין בה בנמצא בן-ברית לעשות בחברתו את השבת.

בכל-זאת פנה אל עוברים ושבים והתעניין אם מתגורר כאן יהודי. למרבה השמחה נענה בחיוב. "יש חייט אחד", הצביעו האנשים לעבר בית צנוע, "הוא יהודי".

ואכן, בעל-הבית אירח את החסיד בשמחה ובמאור פנים. החסיד, שהקפיד מאוד על כשרות המאכלים, העדיף לאכול מן הצידה לדרך שהביא עמו, אולם שמח לשוחח עם המארח. ואז שמע מפיו את הסיפור הזה:

ילדות קשה עברה על החייט. בגיל רך נחטף בידי חיילי הצאר ונהפך ל'קנטוניסט' – ילד שגוייס בכפייה ומשרת בצבא הרוסי. ל'קנטוניסטים' נועדו חיים מנותקים מכל סממן יהודי. אביו עשה כל מאמץ לשחררו. בין היתר הפעיל את גיסו, יהודי נכבד שהתגורר במוסקווה והיה בעל קשרים ענפים עם בכירים בשלטון.

בתוך כך חלפו חודשים רבים, ולבסוף נודע לגיס שהנער מוחזק במוסקווה, בבסיס צבאי. הוא ניגש לבסיס ושוחח עם המפקד בניסיון לשכנעו לשחרר את הנער. "אתה בוודאי מבין שלא תפסיד מכך", אמר למפקד, ורמז למנת שוחד הגונה שיקבל. המפקד תאב-הממון ניאות. הוא זימן את הנער והציגו לפני הדוד.

אלא שכאן קרתה תקלה. "אני דודך!", קרא הגיס הנרגש, "באתי להחזיר אותך הביתה!". הנער העווה את פניו. "לא רוצה! אני שונא את הז'ידים! [=היהודונים]". הגיס נדהם מהמהירות שבה הצליחו הרשעים להחדיר בלב הנער את השנאה ליהודים.

הדוד לא אמר נואש. הוא החליט להניח כעת לנער, אך ביקש ממפקד הבסיס להכין את הנער לקראת ביקורו הבא, בעוד חודש. בחלוף הזמן הזה שב הדוד לבסיס. כעת היה יחסו של הנער שונה. בדמעות סיפר לדוד על המכות הקשות שהוא סופג על כל צעד ושעל, ועל היחס האכזרי של המפקדים אליו ואל חבריו.  "אם אני נכשל במאמץ לתפור כפתור בבגד – אני מקבל מכות רצח", סיפר. "אני רוצה ללכת איתך!".

ליבו של הדוד התרונן. הוא נטל את הנער ויצא עמו מן הבסיס. לפתע, באמצע הדרך, החל הנער לבכות. "אינני רוצה ללכת איתך, אני שונא את הז'ידים". שוב הופיעה בעיניו אותה אש זרה שהייתה בפגישתם הראשונה.

בקושי רב עלה בידי הדוד לשכנע את הנער לבוא עמו אל ביתו. הוא העניק לו מתנות ופייס אותו בדברים, ואף הבטיח לו שייקח אותו אל רבו, ה'צמח צדק' מליובאוויטש. למשמע ההבטחה התרצה הנער. הביקור המיועד אצל הרבי סקרן אותו.

זה היה בין יום הכיפורים לסוכות, וחצרו של הרבי הָמְתָה מחסידים שהתרוצצו אנֶה ואנה. דודו של הילד הצליח להתקבל אצל הרבי ל'יחידות', ושח לפניו את מה שקורה לאחיינו הקנטוניסט.

כעת המתין הקהל, ובו הנער והדוד, לצאתו של הרבי מחדרו. לפתע עבר רחש של התרגשות בין החסידים. הרבי יוצא! הנער הביט לעבר חדרו של הרבי, והנה – הדלת נפתחה ודמותו ההדורה של הרבי נתגלתה לעיניו. פניו הזכות והטהורות של הרבי וזקנו הצחור שיוו לו מראה של מלאך, והעבירו התרגשות בליבו. "מעיי התהפכו למראה הרבי", סיפר החייט לר' אברהם-לייב דבורץ.

לפתע פרץ בבכי נסער והחל לזעוק בקול רם: "אני רוצה להיות יהודי! אני רוצה להיות יהודי!". קול הבכי והצעקות הגיעו לאוזניו של הרבי. הוא נפנה לעבר הנער הדומע והנרגש, ואמר לו ברכות: "ילדי, עליך לנסוע לעיר ויטבסק, שם תלמד כיצד לחיות כיהודי. רכוש לעצמך מקצוע שיוכל לפרנס אותך, ובעזרת השם תזכה להקים בית נאמן בישראל".

ואכן, הנער נשלח לוויטבסק וחזר אל חיק היהדות. בתוך כך נעשה שוליה של חייט ולמד את המקצוע, עד שנעשה חייט מוכשר. בזכות מקצועו, חתם את סיפורו, הוא מורשה להתגורר מחוץ לתחום המושב, וכאן, בצריצין, הקים משפחה כשרה, כברכת הרבי.

ר' אברהם-לייב דבורץ נפעם למשמע הסיפור. בצאת השבת נפרד לשלום ממארחו, הודה לו על האירוח ושם את פעמיו לתחנת הרכבת.

בהגיעו למוסקווה פנה לבית הכנסת להתפלל. בתום התפילה ניגש אליו יהודי זקן, בעל חזות חסידית, ונתן לו ברכת 'שלום עליכם' לבבית. הוא אף הזמינו להתארח בביתו בשבת הקרובה.

ר' אברהם-לייב דבורץ נענה בשמחה להזמנה. גם באותה שבת התעקש שלא לאכול ממאכלי הבית, והסתפק במזון שהיה עמו. "אספר לך סיפור מעניין", פתח בעל הבית, ואז החל לספר לאורחו סיפור מוכר, על ילד קנטוניסט ששוחרר על-ידו מהצבא... להפתעתו של ר' אברהם-לייב התחוור לו שמארחו החביב אינו אלא דודו של החייט, שבביתו התארח בשבת שעברה...