סימן קפ"ו

מכתביו של רבי יונה שטנצל זצ"ל מייסד לימוד משנה והלכה יומית

קטן שהגדיל אם יצא ידי חובתו במה שקיים בעודו קטן

כתב בשו"ע (סע' ב) קטן חייב מדרבנן כדי לחנכו, וההיא דבן מברך לאביו כשלא אכל האב כדי שביעה שאינו חייב אלא מדרבנן. מבואר בשו"ע שקטן שכל חיובו הוא רק מדרבנן, אינו יכול להוציא את הגדול המחוייב מדאורייתא.

ויש להסתפק במקום שעשה את המצוה בזמן שמחוייב מדרבנן, אם יוצא ידי חובתו גם אם נתחייב אח"כ מדאורייתא. וכגון בקטן שהגדיל, ועשה ברכת התורה ביום בעודו קטן אם צריך לחזור ולומר ברכת התורה כשנעשה לילה ונתחייב בתלמוד תורה מדאורייתא. והנה הרמב"ם בהל' קרבן פסח (ה, ז) כתב, גר שנתגייר בין פסח ראשון לפסח שני, וכן קטן שהגדיל בין שני פסחים, חייבין לעשות פסח שני, ואם שחטו עליו בראשון פטור. הרי מפורש ברמב"ם שאם עשה את המצוה של קרבן פסח בזמן שהיה קטן יוצא ידי חובתו וא"צ לעשות פסח שני, אף שכל חיובו היה רק מדרבנן.

ויש להקשות ע"ד הרמב"ם מסוגיית הגמ' בראש השנה (כח.) דבעתים חלים ועתים שוטה אם קיים את המצוה בעודו שוטה צריך לחזור ולקיימו כשנעשה חלים, ומבואר להדיא דכיון שקיים את המצוה בזמן פטור אינו יוצא ידי חובתו. והטורי אבן שם הקשה מהא דאמרינן ביבמות (סב.) דהיו לו בנים בהיותו עכו"ם ונתחייר דאמר ר' יוחנן שקיים מצות פריה ורביה. ותירץ דגם גוי נחשב קצת כבר חיובא, דנתחייב במצוה דלשבת יצרה וסגי במקצת חיוב כדי להיחשב בר חיובא. אמנם אם אינו מחוייב כלל אינו יכול לעשות מעשה ולהוציא את עצמו לזמן שהוא מחוייב. ומביא ראיה לזה מהא דאמרינן בר"ה שם (כט.) דחציו עבד וחציו בן חורין אף את עצמו אינו מוציא, דאין צד עבדות מוציא צד חירות, ומכ"ש דזמן פטור לא מוציא זמן חיוב.

ולפי"ז לכאורה ה"ה בקטן שהגדיל אינו יכול להוציא את עצמו במצוה שעשה בעודו בקטנותו כיון שלא היה בר חיובא, ולפי"ז יקשה ע"ד הרמב"ם שמפורש בדבריו דיצא ידי חובת קרבן פסח. אבל באמת אין שום קושיא על הרמב"ם מגמ' ר"ה שם, דהתם מיירי שפטור לגמרי וכגון בחציו עבד שחלק העבד פטור אפילו מדרבנן. אבל קטן הרי מחויב מדרבנן ושמא מועיל מה שמחוייב מדרבנן להחשיבו בר חיובא כדי לצאת ידי חובתו בזמן שנתחייב מדאורייתא. ואפשר שהרמב"ם לשיטתו (בספר המצות שורש א) שסובר שכל דרבנן עובר על לא תסור מן הדבר אשר יורוך, וע"כ ס"ל דחשיב בר חיובא מדאורייתא ויוצא ידי חובתו במה שעשה המצוה בקטנותו.

ואפשר לתלות הך ספק במחלוקת הראשונים, דהנה המרדכי במסכת מגילה (פ"ב, תשצח) מביא בשם הר"ר טוביה דאפילו למ"ד תוספות שבת דאורייתא, מ"מ יכול לעשות קידוש מבעוד יום וא"צ לחזור ולקדש פעם שנית, ומבואר להדיא דיוצא ידי חובתו במה שעשה את המצוה בזמן שמחוייב מדרבנן. אמנם המגן אברהם (רסז, א) הקשה עליו מדברי השו"ע דידן שקטן אינו יכול להוציא את הגדול, דחזינן דאין מועיל מה שמחוייב מדאורייתא כדי להיחשב לבר חיובא. ובזה תלוי ג"כ בקטן שהגדיל אם יוצא ידי חובתו במה שבירך ברכות התורה בעודו קטן.

אלא דעדיין יקשה קושיית המגן אברהם, דהא פשיטא דלענין להוציא אחרים אין מועיל מה שמחוייב מדאורייתא, וכמפורש בשו"ע, וא"כ למה ס"ל להמרדכי דאת עצמו יכול להוציא אף שהיה מחוייב רק מדרבנן. וצריך לחלק שיש הפרש בין להוציא אחרים ללהוציא עצמו. אלא דעדיין יקשה מסוגיית הש"ס בר"ה שמבואר דבעתים חלים ועתים שוטה אינו יכול להוציא את עצמו, וכן באכל מצה כשהוא שוטה אינו יכול לפטור את עצמו בזמן של חובה, וחזינן דאפילו באדם עצמו שעשה מצוה בזמן פטור אינו יכול לפטור את עצמו לזמן חובה.

אמנם לגבי ברכות התורה יש לפוטרו מטעם אחר, דאף שהברכת התורה שבירך בבוקר קודם שהגדיל היה בזמן הפטור, מ"מ אם מתפלל ערבית ואומר אהבת עולם יוצא בזה ידי חובת ברכת התורה. וכן מבואר ברבינו יונה בברכות (ה: מדה"ר). ולפי"ז יש לבאר דברי החידושי הרי"ם שמבאר הא דהתחיל התנא את המשנה הראשונה בברכות במצות קריאת שמע של ערבית, שזה המצוה הראשונה שמקיים, שמיד שנעשה לגדול בתחילת הלילה קורא קריאת שמע. ולכאורה הרי יכול לקיים מצוות אחרות ולקרות ק"ש לאחר זמן. ולהמבואר יש להקדים ולהתפלל ערבית מיד בתחילת הלילה כדי לצאת ידי חובת ברכות התורה.

ובכתב סופר (או"ח צט) מסתפק כעין זה, בקטן שנתגדל בימי ספירה עם ממשיך לספור ספירת העומר בברכה שמצרפים את הזמן שסיפר ביום קטנותו, או סופר בלי ברכה, שספירת העומר מימי קטנותו לא חשיב שקיים בהם מצוה משום שהיה קטן וכאלו התחיל מעכשיו. וכן נסתפק לענין קטן שאכל בערב מבעוד יום כשהיה קטן ובירך ברכת המזון, ובלילה לא עבר השיעור של כדי עיכול לענין ברכת המזון. דאי נימא שדרבנן לא פוטר לזמן דאורייתא יצטרך בלילה עוד פעם לברך ברכת המזון משום שכבר מחוייב מאורייתא, ומה שבירך בעוד יום היה עוד קטן וחיובו רק מדרבנן.