כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו רבי שלמה שטנצל זצ"ל:

 כל הגדול – מחברו, יצרו גדול – ממנו" – "חרב על הבדים, שיושבים בד בבד ועוסקים בתורה", ולא עוד אלא "שמטפשין", הלימוד בד בבד, והחיים לבד הופכים את צנורות השכל הרחבים לצרים, המעיינות המקויים אינם פוריים, הזולת הוא המנביע הממריץ והמזרים את השכל והרגש, ע"י שפותח את המקורות הפנימיים העמוקים, המגע החיצוני הוא המפעיל, וע"כ "מטפשין", הסברות והשכלים הנאמרים אינם מהיושר, כי אם מהכסלות, אין בהם את התבונה המאוזנת השקולה והממוזגת, אלא חשיבה חד סטרית, על חלק אחד, לא כל הכחות והצדדים השכליים התעוררו, אלא עניין "מקומי", וע"כ כל מסקנה הבאה לאדם הלבדי, מוסיף לעצמו סכלות וטפשות ולא חכמה, וכנראה שיותר טוב הי' אילו לא למד זאת כלל.

כן הדבר בחלק הרגשי, מוכרח האדם לשני כדי להרגיש את השני ואת עצמו, במגע הלימודי יש ממילא מגע רגשי, מתוך השני יכול האדם להבין את עצמו, אולם אסור שהאדם ימצא כך עם הזולת, כי מתוך ההתמצאות עם השני יכול האדם לשכוח את עצמו, כל אדם חייב למוד את עצמו ול... ולאזן את המגע עם הזולת ואחר ההתבודדות.
רצונו של אדם – זהו כבודו", הפגיעה ברצון זוהי פגיעה בכבוד, במקורות נפשו, בשורשו, השכל אינו האדם, וגם רגשות אחרים אינם מעומקו האחרון של נפש האדם, הרצון הוא העמוק ביותר ושורש השורשים של האדם, פגיעה ברצון זוהי הפגיעה האמיתית באדם שאין למעלה הימנה.



אין כבוד כללי, אלא כל אדם בהתאם לצורת רצונותיו – מילויים זהו כבודו. וממילא להעריך אדם אפשר לא ע"פ דבוריו היפים והרמים, אמור לי מה רצונך. ואומר לך מה אתה, החיים אינם המחשבות ואף לא הרגשות שטחיות, אלא החיים הם הרצונות השאיפות, - תנועת הרצונות.



איזהו חכם הלומד מכל אדם" – היודע הרבה, ומרגיש עצמו שבע מבלי שישאף להוסיף דעת כותב רבנו יונה במסכת אבות כי הוא כסיל. ואילו אדם הערום מידיעות, אולם שאיפתו ללמוד ולדעת, הריהו – חכם. כי הוא רוצה ותאוו לדעת תנועת הרצון הוא האדם ולא דבר אחר. השואף וחותר לחכמה – חכם, וכי ששאיפה זו מתה מלבו – לא חכם הוא, גם אם יידע את כל המדעים בעולם.

לשנות אדם הוא לשנות רצונותיו, הדעות הן פרי הרצונות, וכיון שקשר ישיר קיים בין הדעת והרצון. לכן אפשר לחדור לרצון דרך הדעת למעלה למטה, מתחלק הבהיר לחלק התת-מודע עד עומק הרצון, וזאת בתנאי שניכר כי הדעה הנאמרת בוקעת ועולה מעומק הרצון (ההיכר הוא: מדברים היוצאים מהלב).

ובאופן זה יכלו האדם להתחקות אחר בנין נפש עצמו. ועוד יותר כי בעצמו יכול האדם לדעת עצמו מתוך הרהוריו ושאיפותיו עוד קודם שיצאו החוצה. הה הדבורים היוצאים מהפה הם מוצאים לא כאמיתותם. הם מלוטשים יפה. ונקל לקלוע לאמת דרך ההרגשות כאשר דרך הדיבורים. בחלק היוצא מהלב מורה על ההרגש הממוזג בדבור ולכן אפשר לסמוך על דבור לבבי יותר מדיבור סתם.

אל לו לאדם להפריע למקוריות של השני, אדרבא כפל שיעורר וידובב את המקורי בשני כן תגדל הנאתו וכבודו של הזולת. ע"כ ימנע האדם, מתת פקודה. או נכון לתת לשני לדבר מאשר להשמיע, לשמוע במקום לדבר, לסייע לו להביע את עצמו להתעניין ולהאזין היטב בדבריו, בכדי שמקורות נפשו יישירו לנגוע ללא הפרעות, להכנס ולחיות את דבריו של הזולת, לכבד את מאוייו ושאיפותיו לכבד את שמו (הצליל המתוק ביורת והערב לאוזנו הוא שמו). יחס של זלזול לדבריו יסתום במחי יד את מקורות נפשו ויגרום לו לבזיון ודואג. הנושא האהוב ביותר על הבריות הוא עצמם משאלותיו מעשיו ותחביביו, תוכן זה אהוב עליו יותר מכל נושא אחר, כיון שהם הכי קרובים לרצונותיו ומקורות נפשו, וע"כ יש לתת לו לדבר ולא להפסיקו באמצע (הנכנס לתוך דברי חברו הריהו "גולים", (אבות) כיון שהוא לא מעריך מהי מחשבה מקורית, שזוהי צורת האדם, לא כל נושא שאני מעוניין בו יעניין גם את השני. כדי להעביר שיחה נאה הכרחי לדעת את שאיפותיו של הזולת וכמו"כ להחשיב את שאיפותיו ולא לזלזל בהם, הערכת דבריו נותנת לשני כבוד וחשיבות.

וכיון שהדבר הכי קרוב ללב האדם הם דבוריו מחשבותיו רצונותיו ומעשיו שלו, ולפיכך ע"י ויכוח אי-אפשר יהי' לנצח את הזולת. שהרצון הוא עולמו של השני, ובמה שאנצח בויכוח אהרוס את עולמו של השני, וזאת לא יתכן האדם בשום פנים ואופן כל אישיותו וכבודו יפלו אם ינוצח, ואין לשמר שהדברים המשכנעים ביותר והרעיונות המחשבתיים העמוקים ביותר ישנו את רצונו של השני ע"י ויכוח.

לכן לא להתוכח, וחס ... לשני: אתה טועה; אלא לגשת לעובדות, ולבדוק אותם ביחד.

כשאתה טעית: הודה בכך בפירוש במלוא ההדגשה, בכך תתן לשני הרגשות חשיבות, ובמקום שהשני ימר לך ויתאמץ ולהוכיח את חסרונך, אמור זאת אתה וממילא הדבר לא ייראה תרוץ כ"כ, אדרבא, מתוך שתדגיש חסרונך ינסה השני להצדיק וליטול את כל האשמה.

אחד הרצונות המרכזיים של האדם הוא חשיבות עצמו להיות חשוב בעיני השני, וכיון שהאדם מבקר עצמו ומודה בטעותו, הרי שבכך מעניק לשני חשיבות. וממילא אין הוא צריך להוכיח עליונות עצמו, ופועל אצלו לא הכח השלילי של הגברת עליונות עצמו על השני, אלא הכח החיובי של חסד ורוממות הזולת.

אם הוכרח לבקר את השני, לא יאמר האדם ביקורת מיד, אלא קודם ישבחו ויאמר דבירם חיוביים, ורק אח"כ לאחר שקיים הרגש ומהלך נפשי חיובי יאמר את דברי הביקורת בצורה בלתי פוגעת – בעקיפין, דבר שלא יפגע בחלק הרצון אלא בחלק השכלי הידיעתי כאילו מוסיף לו ידיעה.
סוקראטס יצר מהפיכה בהלך המחשבה האנושי הגויי בזה שהלך לא ינגד מדותיו של השני, הסוד באמנות הויכוח שפיתח הי' להתחיל מנקודת המוצא שלי השני ולהתקדם אט-אט מנקודת שהשני יסכים ללא ספק, בעקביות עד שלבסוף מבלי שהשני ירגיש יגיע לתוצאה שמקודם הכחיש בתוקף רגעים אחדים קודם לכן, הליכה נגד השני יחזקו בהשקפתו. תן לשני להרגיש שהרעיון בא .... על רעיון שאדם חש שהוא צמח ממניהריהו מוכן להלחם ולהקריב את חייו, רבים הקריבו את חייהם לדברים שהם עצמם הגו ויזמו, ואילו דבר זה בדיוק ואף בצורה משוכללת יותר היתה באה מהשני ספק וברור שלא היו מקריבים את חייהם, מאמר, שיר, מנגינה שנתחברה על ידיך הריהי חביבה ויקרה מאלפי מאמרים, שירים ונגונים של זר. כאשר באים לקחת מהשני מתעוררת התנגדות בלב, אדם אוהב להרגיש שהוא הנדיב, ולא שבאים ליטול ממנו. לחוש שמקוריות הטוב נובע מעצמו ולא מהזולת. מתוך זה עצמו רואים שהאדם מחפש את הטוב העצמי הפנימי הנובע ממקורו ולא טוב חיצוני שאינו מתקשר עם לבו. עם הרצון בהתהוותו.

הבעי' החמורה והקושי בהסדר היחסים עם הבריות בשעה שקיימים הבדלי גישה חריפים בין בני אדם, כשהשני מביע  דעה שלדעתי הוא נראה הפוך מהשכל הישר, עד שהשני נראה כמטורף בגישתו אפיל, ע"כ התשובה: אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו (אבות) ורק לאחר שהגעת למקומו – למניעי נפשו והסיבות שבנו את השקפתו זו, רק אז אתה רשאי להגיב, ובתגובתם תהי' ברכה ותועלת, ביחס כזה בכניסה אמיתית לתוך מצבו של השני אפשר לסבול את הדעות של הזולת, בכך קונים את מידת הסבלנות.

כשמוכיחים, לא רק ההתחלה אסור שתהי' בשלילה ובבקורת, אלא אף חלק התוכחה צריך שתהי' מופנית לחלק האצילי הנעלה של האדם, הבסיס הראשון צריך להיות שהאיש המדובר הוא ישר והגון, ומכאן הבסיס להמשך הדו-שיח ביניהם, לתבוע ולחייב אפשר רק מהצדדים החיוביים, החלקים השליליים אינם מחייבם, כשם שלהעלות חומר כבד מהקרקע לגג ע"י חבל הוא כשהציר והגלגל עליו מתגלגל החבל הוא בגג, כן טבע האדם הוא כזה שלהרימו אפשר מהצד הטוב והיפה ולא מהרע. גם על האדם והרע הם שונים ויש להביט בעין טובה, על האדם ולא להביט בחוסר סבלנות ע"ז. הערכה ודברי שבח ממריצים ומעודדים יותר מצורת הביקורת החריפה ביותר שלכל היותר השפעתה לשמה והפעולה נעשית שלא ברצון, רק בהכרח. גם אל גנב ופושע אם נתנהג בצרוה מכובדת וכאל אדם ישר ביסודו הוא יתגאה שמישהו מאמין בו וישתדל לשמור על שמו הטוב.

בכל מצב שנמצא האדם. הריהו מצדיק את עצמו, גם פושע ורוצח יוכלו להסביר   
לך שהיו נאלצים ללחוץ על ההדק של האקדח או לשדוד, וינסו לשכנעך בנימוקים הגיוניים ומפותלים, בתוך לבם הם כולם כמעט ללא יוצא מן הכלל חשים בצדקתם. על אחת כמה וכמה אדם פשוט מן המצוי אינו רואה בעצמו דופי, וע"כ מה תועיל התווכחותך המילולית איתו, אדרבא דבריך ירבו את הצטדקותו ויחזקו את הרגשתו שהנהו חף מפשע. מקום לבקר את השני, מוטב שנבקר את עצמנו ונלמד על אחרים זכות, רק את עצמי אוכל לתקן ולא את השני על-ידי ויכוח. הביקורת עשויה  להביא את השני לרוגז וטינה ולחפש בי מומים ולא בעצמו. כלומר לא בלבד שנכשלתי לתקנו – אלא הריני מחזקו בחטאו. ומכניס אותו לתוך תסבוכת של מדות רעות: כעס, גאוה, טינה, לשון הרע וכדו'.לאדם ישנם רצונות שונים: מזון, שינה, ממון, רכוש, ועוד, אולם בחלק שבין אדם לחברו, הרצון העמוק והחזק ביורת שאין למעלה הימנו, הרצון השליט הוא הרצון להיות חשוב. הורדת חשיבותו זוהי קטילתו הנוראה ביותר, לפיכך "המלבין פני חברות ברבים – אין לו חלק לעולם הבא". דאזלא סומקא ואתא חיוורא" [החוורון מראה על פני מת.העונש גדול אינו על החוורון. כי אין כאן רציחה, ואף להחיוורון הרגעי אם נאמר שזוהי הריגה, גם לרוצח יש חלק לעולם הבא, אלא החלק הזה של בין אדם לחברו – החשיבות והכבוד הוא נעלה מהכל אצל האדם, ואף מהחיים, והראי', שכתוב: "נוח לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש, ולא יבייש פני חברו ברבים", הרי שהערך של הכבוד הוא יקר וחשוב מעצם החיים גופייהו. וזוהי הנקודה העמוקה ביותר בנפש האדם שאין למעלה ממנו, יותר מאוכל, יותר מחיים. ולכן אותו אמורא, שנתן בהצנע כסף לעני, וכשהעני רדף אחריו הוא נכנס לתוך תנור ולא נשרף, אולם הי' מוכן להשרף. מפני שביוש הוא גרוע ממיתה, ולכן לרוצח יש עולם הבא, ולמלבין פני חברו אין עוה"ב].

מזון, שינה, ממון, חיים, בנים אין בידי לספק לחברה הסובבת אותי, לכל היותר אני יכול לסייע במעט, וגם הבריות אינן מחפשות זאת אצל אחרים כ"כ, וכמו כן אין הדבר כה דרוש להם. אצלם כבוד ויחס של חשיבות שזה תלוי בבריות, ואני יכול לתת מבלי לגרוע בעצמי, הרצון של כבוד וחשיבות שהוא גדול הרצונות העמוק בהם, ומסביבו מתרכזים החיים הגשמיים (הגרנ"פ מסלובודקה אומר: אם תסחוט מהשני את כל הכבוד והחשיבות, הוא לא יוכל לחיות אפילו רגע אחד).

"בעלוף צדיקים רבה תפארת, ובקום רשעים יחופש אדם" (משלי כח), וכתב רבנו יונה (ש"ת ש"א אות י"ח): - פירוש: הצדיקים מפארים ומכבדים בני אדם על כל מעלה טובה הנמצאה בהם, ורשעים מחפשים מומי בני-אדם ושגיאותיהם להשפילם".
ביחס של חשיבות ולשון של כבוד יש להתייחס לא לבני האדם בלבד, אלא לכל הבריאה כולה, וכ' רבנו יונה (ש"ג אות ר"ל): חייב אדם להזהר שלא יוציא מפיו דבר מגונה, גם כי תביאנו הנחתו לשון מגונה להאריך דבריו ולהרחיב מאמריו, וזה כמו גדר להזהר מנבלות הפה שהיא
מן העברות החמורות, וגם גדר להזהר מספור לשון הרע ומנתינת דופי בבריות, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על ההרחקה מדבור בגנות (ב"ב קכ"ג) אפילו בגנות בהמה טמאה לא דיבר הכתוב ואמרו רבותינו, כי אחד מן הרבנים אמר לפני רבן יוחנן בן זכאי: הגיע לחלקי מלחם הפנים כשעור זנב הלטאה, ובדקו אחריו ומצאו בו שמץ פסול.
ועוד אמרו רבותינו: כי חייב אדם לבחור בדבריו לשון כבוד ולהניח לשון שאינה של כבוד גם כי איננה מגונה, בין בדברי תורה ובין בשיחת עסקי עולם. ובלבד שלא יאריך דבריו בעבור זה בדברו בדברי תורה כי חייב אדם לשנות לתלמידיו בדרך קצרה, עכ"ל הקדוש של ר"י בש"ת.

גם בדברי ביקורת, המבוקר צריך לחוש שמכבדים אותו, כמו המעשה שפועלים עישנו בבית חרושת על אף האיסור, הבעלים לא אמר להם: מדוע אתם מעשנים, אלא חילק סיגרי' לכל אחד ואמר להם: מודה לכם אם תעשנו הסיגרי' בחוץ. הוא אמר להם מבלי שיעור בלבם טינה ומרירות
אמירתו היתה עקיפה.

כ' הרמב"ם בהלכות דעות שהמוכיח ישתף עצמו עם המוכח. אל יאמר: אתם, אלא אנחנו רעים, בכך התוכחה מתקבלת. בכך אני מסיר את עליונותי, ומוריד החשש של תוכחה כדי להתרומם על הזולת. גם לאחר התוכחה נשארים אנו שווים.

כאשר אני ארצה לבקש טוב מהשני עלי לפנות אליו: תעשה עמי חסד אם תעשה כך וכך.

בבואנו במגע עם הזולת שומה עלינו, ראשית, ללמדו להימנע על התייצב לשטן בדרכו המיוחדת לו שבה הוא מגיע לעושרו, אל תנסה לשנות את אופיו של שותפך, להימנע ע"כ ככל האפשר מביקורת.

הגמרא: בכתובות דף יז אומרת שלעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות, ופרש"י: לעשות לאיש ואיש כרצונו. ע"כ. מעורב עם הבריות לדעת רש"י אינו לשוחח עם הרבה בני-אדם, אלא הכניסה לעולמו, לרצונותיו, ולעשות לו נחת-רוח במילוי רצונו. אין פה דו-שיח חיצוני אלא הכנסת הדעת ונתינתו להלך ברצונות של אנשים שזהו: להיות עם הבריות, כי הרצון של הבריה זוהי הבריה עצמה.

ומכאן נעבור לעיקוב אחר הרצון העצמי:
על האדם לחפש את עצמו ולהיות מה שהוא. להתנהג טבעית לא לחקות את הזול. עליך למצוא את עצמך המקורי הטבעי, ההנהגות החופשית הפשוטה הגורמת לך
הנאה, שיהי' מה שיהי' שתהיינה התגובות של אחרים אשר תהיינה, לא לחרוג מהמסגרת הטבעית של האדם. האומלל באנשים הוא השואף להיות כאיש אחר, דבר שאינו לפי נפשו רוחו וגופו. ישנן הליכות התנהגויות של אנשים אשר מוצאות חן בעיני, והמעוררות אצלי את יצר החיקוי מבלי שתכונתי ואופיי יתאימו לזה, חיקוי זה כובל את האדם וסותם את הגולל על מקורות נפשו ושורשיו. ההתנהגות החיקויית היא חיצונית שאינה נובעת מהשורשים, לפיכך היא עושה את האדם אומלל ולא מאושר.

וכבר אמר הרא"ה בחינוך בהקדמתו: ככל שמתקרב האדם לשורשו – מקום חוצב ממנו, כן גדלה הנאתו". השורשים הן מקור ההנאה בשירה, דבור, חכמה, הליכות וכו'. חריגה מהטבעיות זוהי חריגה מהשורשים מחיי האנוש האמיתיים, ומכאן הכניסה לשטח הצער והשלילה.

התנהגות חיקויית בלתי טבעית, אינה מקובלת וגורמת לצער לא רק לעצמו – עושהו, אלא הזולת מבחין במעצורים ובחוסר השורשיות, וגם אותו אין זה מעניין ומהנה. הטבעיות והאמת מעניינים, ולא המלאכותיות החיצונית. האדם רוצה להרויח בהתנהגותו המלאכותית ונמצא מפסיד גם בינו לבין עצמו, וגם בחברת הבריות.