עצבות ושמחה מכתביו של רבי שלמה שטנצל זצ"ל

השמחה באה כשאדם במצב שבע, והעצבות כשהאדם במצב בלתי טבעי, השמח אין שמחתו שלימה אלא כשהוא יכול לשתף אחרים בהנאתו לפזר לכל הצדדים ברכה שמחה ומאור פנים, השמח הריהו במצב של קרוב עם הכל ובמצב של אחדות, של נתינה.

העצב, הריהו מתרחק מהחברה, הריהו מחכה למאור פנים למחמאה והוא אינו מסוגל לתת אין לו מהיכן לתת. כיון שהוא מנותק משרשיו ואין אפשרות שהצנורות ישפיעו בזמן שיש נקב וניתוק.

כאשר האדם במצב בלתי טבעי אין הוא שקט הוא חותר ומבקש להגיע למנוחה ולמרגע, גם זה מחסדי השי"ת.

וראיתי בספר "אש דת" של האדמו"ר מאוזורוב שליטא , שם כתוב על הפסוק: והרשעים כים נגרש השקט לא יוכל ויגרשו מימיו רפש וטיט" הוא כותב כי הסיבה שהרשעים אינם במנוחה נפשית, מכיון שהנקודה של הנשמה אינה נותנת מנוח, היא אינה נמצאת במנוחה, והיא לוחצת לשוב.

התענוגות הגשמיים אינם יכולים להביא את האדם למצב של מנוחה אף אחד מבעלי העולם הזה אינו קובע שטוב לו, כולם אומרים שיהי' להם טוב בעתיד. כולם חיים על חשבון התקוה לעתיד, וכמה נפלאים דברי חז"ל במדרש קהלת (פרק ו') וז"ל: "וגם הנפש לא תמלא" – משל למה הדבר דומה לעירוני שנשא בת מלך, אם יביא לה כל מה שבעולם אינם חשובים לה כלום שהיא בת מלך (היא מבקשת מלכות), כך הנפש אילו הבאת לה כל מעדני עולם אינם כלום לה, למה? שהיא מן העליונים" – הנשמה של האדם שמקום הוצבה הוא מהמקום העליון שם שרשיה, כשנותנים לה את מזונה כפי שהי' לה במקום טבעה בעולם העליון שהם תורה ומדות טובות הריהי מתענגת וכל הגוף והנפש חשים בהנאה זו, אולם כשהאדם שקוע בגוף הריהו נפרד משרשיו הרוחניים, וזוהי הסיבה של העצבות.

כיון שרק עובדי ה' הגיעו לתכלית והריהם מתענגים, לפיכך רק הם שמחים, אך העולם כולו אינו שמח, אלא חותר לקראת השמחה והאושר, וכולם נמצאים בחוסר מנוחה נפשית במגמה להגיע לתעודתם בחיים, לפיכך כ' ר' ש. אבן גבירול בשיריו כי העולם כולו עובד את ה' מבלי שידע מכך, החתירה הזו היא לקראת המטרה, אך הם מתפתלים בכל מיני דרכים כדי להגיע למטרה הזו שהיא עבודת ה', אך הם בינתיים רחוקים. (ראה באחד משיריו – מובא במחברת של הרב וולבה שליטא.