חשון תשכ"ג
התחדשות מכתביו של  מזכה הרבים רבי שלמה שטנצל זצ"ל
הקב"ה מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשי בראשית, כאמור: "לעושה אורים גדולים", לפתע עמדתי על נפלאות המאמר, לשם מה יש מהצורך לבורא בכל רגע את כל בריאה יש מאין די שהבורא עשה עולם בששת ימי בראשית ונתן כח בבריאה להתקיים בגלל המעשה שעשה אז, וכמעשה הנגר שלאחר שעשה הכלי בשכלולו מסתלק מהחפץ, והצורה מוסיפה להתקיים עד כלות החפץ.

מזה אנו למדים שצורת העולם היא ההתחדשות, אין בעולם רגע הדומה לרגע אחר בכל אלפי שנות קיום העולם. הבורא הוא חסיד שמדתו חסד, וחסד אמיתי הוא הנמשך במעשהו, בעל מדת חסד אינו מסתפק במה שעשה והיטיב פעם, אף שהציל פעם עולם מלא, אין לבו נתון על מה שעשה אלא על מה שיש לעשות בעתיד.

העולם אף אחר תענוגות, כי התענוגים יוצרים גירויים ב"אני" וככל שרבים הגירויים ב"אני" כמו רבוי טעמי וסוגי המאכלים וגיוון צרות הגשתן כן רב ההתחדשות אצלו וההרגשה שעבר משהו שהתחדש בקרבו משהו.

נדמה שנקודת התורפה והשאלה החזקה ביותר המעיקה על הרחוקים מהיהדות והמתקשים להתקרב לתורת ה', מה הנאה תהי' לי משמירת המצוות, למה לי להגדיל עצמי במצוות שונות ולהמנע מהנאות בשביל דבר שיהי' לעתיד לבוא לעולם הבא.

אך התשובה היא:
לאדם שורשים, לגוף שורשים לעצמו שורש עונג המאכל. שורש התאוה, שורש הכבוד. וכן לנשמה שורשים, הקשר עם השורש והשקאת דרישתו מביאה לתענוג לכל הגוף, מלוי משאלתו זהו ההתחדשות בו המביא להנאה.
ראיתי באחד מהספרים הקדושים הכותב ... כי ההבדל בין גשמי ורוחני הוא אלף. כמו: א' שוה לאחד, כאשר אומרים בפה אלף, הרי זה נשמע כאֶלף, כי האוזן רוחנית מהעין הגשמית, כן ההבדל בין עונג גשמי ועונג רוחני הוא: שעונג רוחני גדול מעונג גשמי פי אלף פעם, נוכל לבחון הדבר בעונג החכמה, אף בחכמת חול, אדם יעסוק בפתרון בעיה קשה באלגברה ולאחר יגיעה קשה יפתרנה תוך הנאה גדולה על ההמצאה שעלתה במחו, ולפתע יבוא חברו וישמיע לו תוך חוי' זו בדיחה גסה, אדם זה יכעס ויקצוף על ההפרעה בהנאתו, ואם עונג גשמי חזק מעונג
רוחני, צריך האדם להפסיק ממחשבתו ולהנות מעונג הגוף. והתשובה: כי באותו רגע שהאדם שקוע בחכמה הריהו מתרומם מעל חומריות ופחיתות החיים, והדברים החומריים נראים כקטנוניים בעיניו.

כאשר האדם אינו שקוע בדברי חכמה ממילא קשור הוא לחומר וע"כ במצב של ריקנות נוטה האדם אל החומר. כיון שאין הוא מוגבה מחומריות החיים, לפיכך הרמב"ם בסוף הל' איסורי ביאה כ': יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה וירחיב דעתו בחכמה שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה, עכ"ל. שע"י שהאדם קשור לצד המחשבתי שהוא החלק הנשמתי באדם ממילא העינוגים החומריים נראים בעיניו כה פחותים וכה בהמיים שאינם ראויים לו, ובאמת רואים אנו דבר נוסף כי עונג רוחני נותן לאדם הנאה למשך זמן רב ביותר, ואילו כל תאוה גופנית נמשכת דקות ספורות, ואח"כ שוקע האדם באיזה עצב, כמו מילוי התאוה האכילה וכדו', זה לאות על קטנות שורש ההנאה הגשמית ואי כדאיותו לעומת העונג הרוחני.

אנו יכולים להבחין בעצמנו שהתאוה הגשמית מפריעה ביותר לצד החכמתי של האדם, כשפועל באדם יצר אין מוחו ומחשבתו במצב תקין, כשהיצר פעל אין האדם מסוגל להנות מיפי נוף מדבר חכמה ממדה טובה וכדומה, היצר הגופני הוא מצומצם הוא "אנכי" מאד, ובאותו זמן הכל כזר יחשב לו, האדם נפרד מהבריאה, מהבריות ומהצד הרוחני שבעצמו.

מצב זה של פעילות הצד החומרי המצמצם ומעכיר את הטוב שבאדם, יש כאן התחדשות קטנה הסובבת מסביב ליצר, הקטן וממיתה את מרחבי ההתחדשות הענקיים שהוא מסוגל להם. וע"כ כאשר יצרו מניחו הסופו נופל לעצבות גדולה ולחוסר סיפוק לחוסר מקוריות וטבעיות, כי חש הוא בכליאת כחותיו הרוחניים שאינם מוצאים סיפוקם במצב הגשמי.

במקום שאין התחדשות ישנה התנוונות, מקור מים חיים הוא נובע ללא הפסק וללא סוף, ואילו מקום מדבר מים שהמים עומדים ואינם בתנועה, תוך ימים מספר עולה צחנה ועובש ממקום זה, כן האדם כאשר אין בו התחדשות מוכרח הוא להעלות מידות רעות יאוש וציניות בעצמו.

למצב של התנוונות רוחנית מגיע האדם כשהוא עסוק וטרוד רק לעצמו. כשהוא נעשה לנוטל, ואילו כשאדם אינו מחפש את עצמו בכל דבר אלא את הזולת, נפתחים לפניו שערים גדולים של 
שמחה ועונג בלתי פוסקים, כאשר האדם נעשה לנותן להשפיע, מאור פנים ומעשים טובים לזולת הריהו חש עונג לאין שיעור. מצטרפים אליו עונגים של הרבה בני אדם. ככל שנעשה האדם איש-כלל אמיתי הדואג באמת לטובת זולתו ביחס זה גדילה הנאתו לבני האדם, על אדם כזה הרבה מדות אינן פועלות כמו קפידא שנאה חמדיה כעס כי הוא דן את הזולת לכף זכות, הוא רואה עולם טוב ויפה, ואילו האדם האגואיסטי ה"אנכי" רואה עולם ... עולם זר, והמדות הרעות פועלות בו, אף הכעס השנאה והקנאה שורפים את לבו ועצביו, והאדם האוהב את הבריות הרוצה בטובותיו עולם נהדר לפניו, ומה רב שמחתו אשריו.

להגיע למדת הטבה אפשר רק ע"י אמונה בבורא, כאשר יודע האדם כי הבורא ית' משגיח השגחה פרטית על בריותיו ואין אדם נוגע באשר לחברו לא ברכושו ולא בכבודו, והשי"ת מטיב לכולם ואף לרשעים, ובהיות אדם יודע שמחובתו להתדמות לבורא: מה הוא רחום אף אתה הוי רחום מה הוא חנון אף אתה הוי חנון מה הוא ארך אפים אף אתה הוי ארך אפים, ממילא יש לו מבט אחר, הריהו יכול להטיב לשני אף בתפילתו. ובבקשתו מה' אסר לו להיות אדיש וחד-גווני רק להתחדש כי גם הקב"ה מתחדש, הריהו מרגיש קרבה לכל הברואים שעל פני האדמה כי אין הם זרים רק מעשי ה' בוראו, ואתם הדבקים בה' א' חיים כולכם היום, האדם קונה לעצמו את המבט של הבורא, אין האדם מסתכל ברוע לב על הבריאה ובקפידא רק במנוחת הנפש בערנות ולומד את הבריאה של הבורא העמוקה בחכמתה מאד וע"כ יש ללמדו אותה.