י"ח ע"א

אבילות קודם הקבורה בזמן האנינות

רבי שלמה שטנצל זצל

ובשבת מיסב ואוכל בשר ושותה יין ומברך ומזמן ומברכין עליו ומזמנין עליו וחייב בכל המצות האמורות בתורה, רבן שמעון בן גמליאל אומר מתוך שנתחייב באלו נתחייב בכולן, ואמר רבי יוחנן מאי בינייהו תשמיש המטה איכא בינייהו.

בהא דקאמר רשב"ג דמתוך שנתחייב באלו נתחייב בכולן, פירש"י במועד קטן (כג: ד"ה מתוך) דהכוונה מתוך שנתחייב בקריאת שמע נתחייב בכל המצות. וע"ז אמרינן בגמ' דהא דנתחייב בכולן היינו בתשמיש המיטה, וכמו שפירש"י בסוגיין, דאליבא דרשב"ג האב חייב בעונה בשבת.

ויש להקשות מה השייכות במה שמתחייב בק"ש שחייב גם במצות עונה. ועוד יש להקשות דאף אי נימא דאיכא עליה מצות עונה, מ"מ כיון שהוא אָבֵל הרי הוא אסור בתשמיש המטה, וכדאיתא בגמ' בכתובות (ד.). וביותר דמבואר שם דאם מת אביו של חתן מכניסין את המת לחדר ואת הכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש, ופירש המאירי שיש איסור לאונן בתשמיש, ורק התירו אותו לצורך החתן. ושם פירש"י דאף בז' ימי המשתה הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים ואסור לבעול, אף דנוהג ז' ימי אבלות לאחר ימי המשתה.

ונראה לתרץ כל זה, דמחלקותן קאי על היה מת לפניו שהוא אונן, ורק בשבת אין דין אנינות, דאונן הוא משום שטרוד במחשבת קבורתו, וביום השבת שאסורה בו הקבורה אינו טרוד וע"כ אינו אונן, וזהו לכו"ע שאינו אונן בשבת. ופליגי אם בשבת שאינו אונן אם יש עליו דיני אבילות, או שאינו לא אונן ולא אָבֵל עד הקבורה, וא"כ אינו נחשב לא לאָבֵל ולא לאונן. ות"ק ס"ל דהסיבה שכל אונן אינו אָבֵל הוא משום שהאנינות מעכב את חלות האבילות, וא"כ בשבת שאינו אונן דינו כמו אָבֵל, וע"כ אסור גם בשבת בעונה כי צריך לנהוג אבילות בצינעא. ולרשב"ג מה שהאונן אינו אָבֵל הוא משום שעד הקבורה אין עליו דיני אבילות, ורק יש עליו דין אחר שהוא אונן, וע"ז קאמר רשב"ג דמתוך שנתחייב באלה נתחייב בכל המצות, דכיון שבשבת אין עליו דיני אנינות א"כ חייב הוא בכל המצות וחייב גם במצות עונה, וכיון שלרשב"ג אין עליו דיני אבילות א"כ יכול לקיים את מצות עונה. אבל בכל חתן שבועל בעילת מצוה ופורש, הוא משום שקוברין את המת ונעשה עליו דיני אבילות, ואף שאינו מצווה במנהגי אבילות בפרהסיא אבל צריך לנהוג את הדברים שבצינעא.

והלחם משנה ע"ד הרמב"ם בהלכות אָבֵל הקשה סתירת דברי הרמב"ם, שבפ"א ה"ב כתב, מאימתי יתחייב אדם באבל משיסתם הגולל, אבל כ"ז שלא נקבר המת אינו אסור בדבר מן הדברים שהאָבֵל אסור בהן, ומפני טעם זה רחץ דוד וסך כשמת הילד טרם שיקבר, ע"כ. ומבואר ברמב"ם שאינו אסור בדבר מהדברים שהאָבֵל אסור בהן, ומשמע שמותר גם בתשמיש. ובפ"ד ה"ו כתב, מי שמתו מוטל לפניו וכו' בשבת מיסב ואוכל בשר ושותה יין ומברך ומזמן ומברכין עליו ומזמנין עליו וחייב בכל המצוות האמורות בתורה חוץ מתשמיש המטה, ע"כ. והרי שפוסק הרמב"ם כת"ק, שבשבת קודם שנקבר המת אסור בתשמיש המטה, והרי הרמב"ם סובר שאף האונן כל זמן שלא נקבר המת מותר בכל הדברים שהאָבֵל אסור בהם. ותירץ הלחם משנה, דאין הכי נמי דהרמב"ם ס"ל דגם בשבת מותר בתשמיש המטה, ורק דמ"מ סובר הרמב"ם דאינו מחוייב במצות עונה, ומש"כ חוץ מתשמיש המטה היינו שאי"ז מצוה אבל אם רוצה אין עליו איסור. ודלא כהרמב"ן ושאר מפרשים שכתבו אליבא דת"ק דהאָבֵל אסור בתשמיש, דאם הרמב"ם סובר שבחול מותר כ"ש בשבת יש להתיר. ומוסיף וכן כתבו תלמידי רבנו יונה בפירוש ההלכות בפרק מי שמתו בשם רבו של רבנו הר"י הלוי ז"ל, עכת"ד.

וע"פ דברינו הנ"ל מחוורת שיטת הרמב"ם היטב וליכא כל סתירה בדבריו, דבאמת יש לחלק בין מתו מוטל לפניו בחול למוטל לפניו בשבת, דבחול לא נעשה לאָבֵל כיון שהוא אונן, והאנינות מעכבת את האבילות, אבל בשבת שאינו אונן כיון שאין עליו טירדת מחשבת קבורה ס"ל לת"ק דחל עליו מצות אבילות. וע"כ אליבא דת"ק בחול כל זמן שלא יסתם הגולל מותר בתשמיש כיון שאינו אָבֵל, אבל בשבת שלא חלה עליו האנינות יש לו דיני אבילות וממילא אסור בתשמיש המטה. ואין לדייק ממש"כ הרמב"ם שיתחייב אדם באָבֵל משיסתם הגולל, דמשמע שכל זמן שלא נסתם הגולל אינו אָבֵל אף שהוא שבת, דהא בהמשך דברי הרמב"ם כתב דבהרוגי מלכות שאין יכולים לקברם מתחילין להתאבל עליהן משיתיאשו לקוברן, וא"כ ה"ה גם בשבת יש דיני אבילות אף שעדיין לא נסתם הגולל, כיון שאינו רשאי לקבור מחמת יום השבת.

ואם הלוהו מה שכרו, אמר רב אסי עליו הכתוב אומר מלוה ה' חונן דל ומכבדו חנן אביון. וברש"י, קרי ביה מלוה את המקום מי שחונן את הדל, ואין לך דל מן המת והמלוה אותו כאלו מלוה את המקום.

ההבדל בין דל לאביון, דל מלשון התדלדל כמו מעשירות לעניות, ואביון הוא מראשיתו. ולכך הלשון דל שייך למת שהגוף התדלדל מהנשמה ונשאר לבדו, אבל לשון אביון אינו מתאים על המת, ולכן דרשו דוקא את תחילת הפסוק על לויית המת. ויש להסתפק במֶלַוֶה את המת, אם הליווי הוא לגוף או להנשמה, שכל זמן שהמת לא נקבר הנשמה אינה חוזרת ועולה למקומה, ולכן מלוים את המת כשהנשמה בתוכו. ונראה שהליווי לנשמה, ולכן מדמין אותו למֶלַוֶה את המקום, כי הנשמה היא חלק אלוק' ממעל ומלוים אותה למקור מחצבה שהוא הבורא, וזה הדרשא שהמלוה את החלק שהיא הנשמה נעשה כאילו מלווה את המקום שהוא מקורה.