לשבת הגדול. בראש חודש ניסן לגאולת מצרים, ציוה הקב"ה על לקיחת השה על ידי עם ישראל בתאריך עשירי בניסן שהיה אז ביום השבת. בודאי שיש מטרה לכך שהיו צריכים לקחת את הקרבן ולהכין אותו ארבעה ימים קודם לשחיטתו- דווקא ביום השבת.

השפת אמת מסביר שבכל מצווה שאנו מקיימים יש שני שלבים. יש כמובן את עצם קיום המצווה בפועל, במעשה, אך קודם לכן יש את עצם הרצון בלב לקיים את המצווה. שבשבת זו שלפני גאולת מצרים קבלו עליהם בני ישראל לקיים את המצווה הזו של קרבן הפסח וקבלה זו הייתה בכל ליבם - וזה נחשב בשמיים יותר מעצם המעשה של קיום המצווה בפועל.

במעשיו של האדם קשה מאוד שלא יהיה כל חסרון כלל אבל המחשבה והרצון יכולים להיות בשלמות אף שנפגם הדבר במעשה, וכך היה הדבר אצל בני ישראל, הרצון לעשות את המצווה היה ללא פגם ומחשבות אישיוֹת. ולכן מצווה זו היא דווקא בשבת מכיוון שזוהי עניינה של השבת, יום של שביתה ממלאכה מעשית או מעשה גשמי, אלא בשבת פועלת המחשבה, רצונו של האדם, ולכן אותה קבלה של ישראל שהייתה בשלמות, הֶחשיבה את המעשה כאילו גם נעשה בשלמות.

ובאמת במעשה היה קלקול ופגם, בגלל עמלק הרשע שקלקל את דרכם של בני ישראל- "אשר קרך בדרך" ולכן מצווים בזכירת מחיית עמלק כמו שמצווים בזכירת יציאת מצרים, שהוא קלקל את התהליך של יציאת מצרים. ולמרות הפגם שהיה במעשה, ברצון כאמור לא היה פגם וכאשר אין במחשבה פגם אפשר להיות תמיד בטוחים שיש תקווה טובה, וגם במעשה הדברים יגמרו בשלמות,כמו במחשבה- "סוף מעשה- במחשבה תחילה". ובשבת שהיא מעין עולם הבא מעוררים את רצוננו לקבלת מלכות שמים במלואה, מתכוונים להגיע למחשבה של 'יום שכולו שבת'- כל הבריאה תגיע אל הייעוד והתכלית שלה, וזו שבת הגדול, שניתן לעורר בה בכוח הרצון שהיה אז לאבותינו לעשות את רצון ה' בשלמות ולהגיע למצב שבו יופיע שם ה' הגדול על כל הארץ, בשלמות-כמו ברצון, כך גם במעשה.