מהמקלט בליל הסדר ועד הפינה של ’יושב בסתר‘”
נכתב על ידי יונתן שטנצל | 5/11/2026
# „מה שאני אומרת, אני מקיימת”
### סיפור חייה של מרת נחמה שטנצל ע״ה, מן הסוף אל ההתחלה
---
## ד׳ בשבט תשפ״ד
ביום ראשון בבוקר, כשלחץ הדם ורמת החמצן בדם שלה ירדו לאזור 80, 75, קראו לביתה רופא בכיר מבית החולים „מעייני הישועה”. הוא בדק אותה ואמר: „תוך כמה שעות היא עומדת להסתלק מן העולם. תפנו אותה לבית החולים ותבואו להיפרד ממנה”.
היא חיה עוד יותר מחודשיים.
עד אז לא אכלה ולא שתתה כלום: לא בשבת, לא ביום ראשון ולא ביום שני. „וחשנו שאנחנו הולכים לאבד אותה בכל שנייה”, סיפר בנה יונתן. ואז הגיע בנה, ר׳ ישראל מרדכי, עם אשתו, „והתחילו לטפטף לה קצת, כמה טיפות מים לתוך הפה עם חצי כפית ועוד חצי כפית. והחצאי כפיות נהפכו אחר כך לכמויות שהצליחו להכניס לה נוזלים ואוכל לתוך גופה”.
ביום שלישי הביא לה בנה יונתן את הספר „מעבר יבק”, ובחדר 9 בקומה הרביעית אמרו יחד „שיר המעלות אשא”. גם כשכבר התקשתה לדבר, חייכה למבקרים ואמרה: „אוהו… אוהו…”.
באותו ערב ישבו לידה בתה מרים ונכדה מוישי. באמצע השיחה אמרה פתאום: „תדעו לכם שיונתן הוא הצדיק של המדינה. הוא הציל את כולנו”.
---
## „מחר אמורה להיות המראה”
באותם ימים אמרה לבתה מרים ש„יהיה אירוע מאוד מיוחד”, ושתהיה „המראה מאוד מאוד מיוחדת”. וביום שלישי, ו׳ בשבט, אמרה לבנה: „תבטלו את כל התוכניות. מחר אמורה להיות המראה משיכון ויז׳ניץ”.
„ואנחנו במשפחתנו כבר הבנו”, סיפר בנה, „שהנשמה שלה הולכת להמריא לכיוון השמיים… כנראה שההלוויה שלה תצא ביום רביעי”. ההלוויה אכן יצאה ביום רביעי, אבל לא בו׳ בשבט, אלא בי׳ באדר ב׳, חודשיים אחר כך.
באחד הימים, כששכבה בייסורים קשים, שמעה אותה כלתה, אשת בנה ר׳ ישראל מרדכי, ממלמלת את הפסוק: „ראה עניי ועמלי ושא לכל חטאותי”. בנה כתב על כך: „עבורנו היה זה מסר חזק מאוד כיצד היא מקבלת את הדין באהבה, וסופגת את כל הייסורים בדומיה וללא כל קושיות על ריבונו של עולם”.
כמעט חודשיים אחר כך, בבית החולים שיבא בתל השומר, קראו איתה בני המשפחה את התחנון שאחרי מנחה ואת קריאת שמע, מילה במילה.
היא נפטרה בי׳ באדר ב׳ תשפ״ד, בשנת השמונים ושתיים לחייה.
איך מגיעה אישה לחודשיים כאלה, שהרופאים לא נתנו לה? כדי להבין, צריך ללכת אחורה, עוד ועוד.
---
## טבת תשפ״ד: „נחמה מעוניינת בטיפול”
חודש קודם, בי״ד בטבת, נכתב במכתב של הרופאה משפט אחד: „נחמה מעוניינת בטיפול”.
ילדיה נועצו ברופאים, אבל ההחלטה הייתה שלה. והיא קיבלה אותה למרות מה שפחדה ממנו כל חייה. שנים קודם אמרה לבנה: „אני מתפללת להשם שאני תמיד אוכל לשרת את עצמי ולא אגיע לאחרים. זה ההרגשה הכי איומה”. עכשיו כבר הייתה תלויה באחרים, ובכל זאת בחרה להמשיך.
---
## סתיו תשפ״ד: „עם מקל, בלי מקל”
בימים הראשונים של מלחמת „חרבות ברזל” חיבר אותה בנה בטלפון לרב מנחם מנדל טוביאס מבני ברק. הרב הכיר את אביה ברומניה.
היא דיברה איתו ביידיש, ושאלה אותו שאלות כמו מראיינת ותיקה: מהיכן הכרתם אותו? היכן למדתם? כשסיפר על הניסים שרואים בימי המלחמה, ענתה: „אין עוד מלבדו”. כשאמר שנזכה לקראת המשיח, הוסיפה: „אני מתפללת על זה עוד כל יום, יעדן טאג”.
ולפני שנפרדו סיפרה לו מה ששמעה מאמה, סבתא: שנקראה אדל על שם בתו של הבעל שם טוב, וחיה על שם חיה׳לע, בתו של רבי מאיר מפרמישלאן. על חיה׳לע אמרה: „והיא הייתה נותנת א שטעקן [מקל]… ומי שהיא נגעה בו במקל, הייתה לו א גרויסע ישועה [ישועה גדולה]”.
באותם ימים אמרה לבנה את המשפט שמסכם את השנה האחרונה שלה: „עם צליעה, בלי צליעה, עם מקל, בלי מקל, אני רוצה לזכות”.
---
## תשפ״ג: „כמו בול עץ”
שנה לפני כן כבר לא יכלה לצאת לבד להליכה היומית. כשבנה התקשר, ענתה לו בלי לייפות: „אמא שלך יושבת כל היום כמו בול עץ במקום אחד ולא מזיזה את עצמה… אם היה מישהו בא ומוציא אותי”.
ילדיה התחילו לחפש לה מלווה מהשכונה, תמורת ארבעים שקל לכל יציאה. והיא, באמצע כל זה, שאלה דווקא אותו: „מה עשית בשביל עצמך?… אתה לא תדאג לעצמך, מי ידאג לך?… אני צריכה לדאוג גם לבן שלי… יש ביום 24 שעות, תקדיש שעה אחת גם לעצמך, מגיע לך… החיים קודמים”.
---
## טבת תשפ״א: ברכה לאישה זרה
עוד לפני שחזרה המחלה שלה, הקליטה ברכה לאישה שלא הכירה מעולם: אסתר פולארד, אשתו של יונתן פולארד, שחלתה. „ברגע ששמעתי שאת חולה, אני מזכירה אותך כל יום בתפילה ובתהילים לרפואה. אני אישה מבוגרת מבני ברק, ומתפללים לרפואתך”.
כך הציגה את עצמה בפני העולם: אישה מבוגרת מבני ברק.
---
## טבת תשע״ז: „אני יודעת גם להזריק”
אחרי ניתוח החלפת הברך שהתה בשיקום בבית החולים „בית רבקה”. משם התקשרה לבנה, וסיפרה שעשתה „הליכה של ארבע פעמים בפרוזדור”, ושבחדר האוכל „תפסתי לי מקום”. כשרצו לתת לה זריקה לדילול הדם, הודיעה לצוות: „אני יודעת גם להזריק… פעם הזרקתי לילדים… לבד עשיתי את המלאכה”.
למבקרים לא קראה: „לכל אחד אמרתי לא להתאמץ… למי שאין את המכונית צמודה”. וגם מהמחלקה המשיכה לחנך את בנה: „והקלטת את השיעורים שלך?… תקליט אותם, חבל”.
---
## ניסן תשע״ה: בננות ירוקות
בו׳ בניסן שאל אותה בנה אם היא זוכרת מה היום. היא ענתה מיד: „היום יורצייט של פטר מוישה… מוישה אלימלך בן יעקב שור”. ומיד אחר כך נזכרה שבאותו תאריך, שנה קודם, הייתה הכנסת ספר התורה: „וזה הכל הזכויות שלך, אני זוקפת הכל לזכותך”.
ומשם, בלי הפסקה, עברה לפסח: „דבר ראשון, בננות ירוקות, ירוקות, ירוקות, כי תמיד בערב פסח כל הבננות צהובות”. ועוד: „אני רוצה ערב חג נקי, גמור, הכל מסודר, בלי בישולים”. ועל ההכשר: „אי אפשר להאמין למה שבן אדם אומר בפה שלו, צריך לראות קודם כל את החותמת”.
---
## אב תשע״ד: הבכי הראשון
בליל תשעה באב, בעיצומה של מלחמה אחרת, התקשר אליה בנה. בפעם הראשונה בחייו הוא בכה על חורבן הבית. היא אמרה לו: „זה עולם התיקונים. כמה שאפשר עוד משהו, אפשר לעשות תשובה. כשהמשיח יבוא, כבר לא יכולים לתקן כלום”. ובחיוך הוסיפה: „אז אולי אני יכולה לראות בזה קצת חלק בזה?”.
למחרת סיפרה לו מהו הפסוק שהיא אומרת בסוף כל תפילת שמונה עשרה, הפסוק של שמה:
„נחלתי עדותיך לעולם, כי ששון לבי המה”.
---
## תשע״ג: הקופות שמעל הדלת
בשנה הזאת נפטר אבא, רבי שלמה שטנצל. היא המשיכה לגור לבדה בדירה בקומה השלישית ברחוב תורת חיים 2, בשיכון ויז׳ניץ.
מעל הדלת הלבנה המקולפת, בין הסלון למרפסת, עמדו עשרות קופות צדקה. בכל יום שלשלה מטבע „לעילוי נשמת רבי מאיר בעל הנס”, ומאז הוסיפה: „לעילוי נשמת בעלי רבי שלמה בן רבי יונה שטנצל”.
ומאז אותה שנה, כמעט בכל ערב, צלצל הטלפון. מהצד השני של הקו היה בנה יונתן, והשיחות נשמרו בהקלטה של הטלפון עצמו. היא ידעה שהוא מקליט, ולפעמים מחתה: „מה, הקלטת אותי?”. ובכל זאת המשיכה לדבר. היא נזפה בו, „אין שמנת, נקודה”, וצחקה עליו. כשסיפר שהוא „יורק דם” על כתיבת ספר, ענתה: „לא צריך לירוק דם, תירק רוק רגיל”. ובאמצע כל זה היו נופלים פתאום משפטים שלא נשכחים.
בחודש אלול אמרה לו: „המלך בשדה, הוא מחכה לך… אחר כך הוא יהיה בארמון, אז עומדים שם שומרים… רק תעשה צעד הכי קטן, הוא בא לקראתך”.
כשאמר שהחיים קשים, סיפרה לו על רבי זושא, שאמר שמעולם לא הייתה לו רעה, „ומסביב העניות זעקה מכל חור, מכל פינה. אתה מבין? תלוי איך שמסתכלים על החיים”.
וכששכב חולה, לימדה אותו להתפלל: „אומרים שצריכים להודות לשם עוד לפני שמקבלים את הדברים. תודה לו כאילו שהוא כבר נתן לך”.
---
## חמישים שנות בית: „לא רבתי איתו”
הבית בשיכון ויז׳ניץ היה פשוט, ומלבד שיפוץ קטן באזור האמבטיה לא שופץ מעולם. אבל הוא היה פתוח לאורחים. לקרוב משפחה שהתקרב לשמירת מצוות אמר אבא: „הבית שלנו פתוח לפניך”. ואמא זכרה איך ראתה אותו, כשתלתה כביסה במרפסת, „יושב על המיטה וקורא קריאת שמע, ממש אני התרגשתי”.
היא נתנה הלוואות לשכנים בלי לשאול למה הם צריכים אותן. יותר משישים שנה שמרה על שלוש הבקשות של רב אושר. וכשקראו לה „הרבנית”, תיקנה: „אני אישה פשוטה. ’גברת נחמה’”.
על הנישואים אמרה דברים כנים, שלא כל אישה אומרת. פעם יצאה לקניות, וביקשה מאבא רק לתת לילדים ארוחת ערב. כשחזרה, „הכל חיכה לי, כל העבודה חיכתה לי. אז מה, אני רבתי איתו? לא רבתי איתו… אני השלמתי עם זה… אני לא הייתי טיפוס שרבה איתו”. ורק אחרי פטירתו אמרה על מפעליו, על זמני השבת ברדיו ועל עצרות ליל תשעה באב שארגן: „בשעה שהוא עשה את זה, אני אולי לא כל כך הערכתי את זה כל כך”.
ועל האהבה, שכמעט לא דיברה עליה, אמרה לבנה פעם אחת: „אם אני לא מדברת, אני לא אוהבת?… כולי כולי רגשות אל הילדים שלי, למשפחה שלי, לנכדים שלי… גם ילדים שהם פחות טובים, גם אותם אני אוהבת”. והסבירה מאין זה בא: „גם אימא שלי לא אמרה לי שום דבר וגם אבא שלי לא… אז לא אהבתי את אבא שלי? הייתי משוגעת עליו”.
---
## תשי״ב: הילדה בפנימייה
בגיל עשר נשלחה לבדה מחיפה לפנימייה בירושלים. „הייתי מתהפכת במשך שעות במיטה הקטנה בפנימייה החשוכה, מסתירה את פניי מתחת לשמיכה ומרטיבה בדמעותיי את הכרית”, כתבה בזיכרונותיה. פעם בשבוע בא לבקר אותה אחיה הגדול, יעקב, ובידו שקית גרעינים בקונוס של נייר עיתון. את הכסף לגרעינים חסך מהלירות הבודדות שקיבל כבעל קורא.
שנה לפני כן רצתה המורה שלה בחיפה, שלא היו לה ילדים, לקחת אותה לגור אצלה, בחורף אחד עם גשמים חזקים. „הייתי אצלה שעה–שעתיים, התחלתי לבכות, לבכות, עד שהחזירו אותי הביתה”.
ומה היה הבית הזה, שאליו רצתה כל כך לחזור? צריף של אבנים ופח במעברת אחוזה. „כשבאתי הביתה לצריף שלנו, הרגשתי כזה אושר, כזה שלווה. כל אחד אוהב… לחזור גם לבית הכי הכי מסכן שלו… חן המקום על יושביו… אף פעם לא הייתי מתביישת בזה”. ובצריף הזה עשה אביה יין, באלול, מענבי מוסקט, שלוש פעמים מאותם ענבים, „והיין השני יצא עוד יותר טעים מהראשון”.
---
## תשי״א: המיטה בספינה
בספינה שהביאה אותם לארץ הייתה בת תשע, והייתה לה מיטה משלה. אשת הגבאי של הרבי מבעלז קיבלה חדר בבטן הספינה, „ולא היה לה טוב שמה”, ואמא ויתרה לה על המיטה שלה. כשבנה התפעל מכך, היא הקטינה את הדבר: „מה פירוש אני נתתי? כנראה אמא שלי אמרה לי”.
הם הגיעו לארץ בזכות משפט אחד. רוב האנשים שעשו איתם את המסע מרומניה נסעו לאמריקה. סבתא כתבה לאביה, הדיין רבי חיים דוד סאנט, ושאלה מה לעשות. התשובה הייתה: „רק בארץ תבואו”.
---
## תש״ו–תש״י: חמש ארצות
ולפני כן: בוקרשט, ואשרות יציאה להונדורס שנמכרו לאנשים עם כסף, „ואנחנו במקום לנסוע להונדורס, אנחנו נסענו איזה מקום שלקחו אותנו”. בודפשט, לילה אחד. פראג, שם הלך אביה לבית הכנסת של המהר״ל ו„ראו שם את… הבוידעם של יוסל׳ה גוילם”. מריאנבאד, וה„מים החיים… כמו סודה”. מינכן, „כולה כולה הריסה”. ואנטוורפן, שם גרו ליד המקווה, ושם הילדה, שעד אז לא היה לה בית קבוע, הייתה „ראשונה בצרפתית”. כשעזבו, כתבה לה המורה: „כל כיתה ד׳ מלווה אותך בדרכך לארץ ישראל”.
---
## ליל הסדר, בערך תש״ד
הזיכרון הראשון שלה. היא בת שנתיים, בבוטושאן שברומניה, בבית שבו גרו אביה, רבי משה הלוי לינשה, ואמה, חיה אדל. הגרמנים מפציצים. „הכול היה שבור, היו אבנים על הרצפה”. בליל הסדר ירדו למקלט.
שמונים שנה אחר כך, כשנשמעה אזעקה בבני ברק, כבר לא ירדה למקלט. „סגרתי חלון והלכתי לפינה איפה שאני עומדת תמיד, ואמרתי ’יושב בסתר עליון‘ שלוש פעמים, וזהו”.
בין שני הלילות האלה, בליל הסדר בבוטושאן ובאזעקה בבני ברק, עברו כל חייה. ובשיחת לילה אחת עם בנה היא סיכמה אותם במשפט אחד:
„אתה יודע שאני עומדת מאחורי הדיבורים שלי. מה שאני אומרת, אני מקיימת”.
להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
דיונים - תשובות ותגובות (0)
