בס''ד                      פרשת חיי שרה: האם ניתן להתפלל בבית קברות

פתיחה

בפרשת השבוע כותבת התורה על פטירתה של שרה, ועל אברהם הקונה את מערת המכפלה: ''וְאַחֲרֵי־כֵן֩ קָבַ֨ר אַבְרָהָ֜ם אֶת־שָׂרָ֣ה אִשְׁתּ֗וֹ אֶל־מְעָרַ֞ת שְׂדֵ֧ה הַמַּכְפֵּלָ֛ה עַל־פְּנֵ֥י מַמְרֵ֖א הִ֣וא חֶבְר֑וֹן בְּאֶ֖רֶץ כְּנָֽעַן''. בעוד שבעניינים רבים התורה מקצרת במילותיה, וחז''ל דורשים לעיתים הלכות רבות ממילה בודדת, בפרשת קניית מערת המכפלה וקבורת שרה היא מאריכה התורה מאוד, וכעשרים פסוקים מקדישה לעניין זה. מדוע עשתה כך? נאמרו מספר אפשרויות במפרשים:

א. האבן עזרא (כג, יט) כתב, שהתורה רצתה להדגיש את מעלת ארץ ישראל, ולכן מודגש המחיר הרב הנדרש אפילו ממי שרוצה לקנות אחוזת קבר. עוד העלה אפשרות, שחלק מהבטחות הקב''ה לאברהם היא שתהיה לו נחלה בארץ, ובפרשייה זו מובא עניין זה. ב. הרמב''ן (שם) חלק, והציע שלוש אפשרויות אחרות. להראות את מעלת אברהם, לו חולקים כבוד רב במהלך קניית הקבר. להדגיש היכן מקום קבורת האבות, שכן חייבים גם בכבוד קבריהם. ופירוש בכיוון שונה, שהפרשייה מדגישה דווקא את הניסיון לאברהם, שלמרות שהובטחה לו נחלה, הוא נדרש לשלם כסף רב עבור קבורה, ובכל זאת לא התרעם על הקב''ה. ובלשונו:

''ונכתבה זאת הפרשה להודיע חסדי השם עם אברהם, שהיה נשיא א-להים בארץ אשר בא לגור שם, והיחיד וכל העם היו קוראין לו "אדוני", והוא לא אמר להם כן שהיה שר וגדול, וגם בחייו קיים לו ואגדלה שמך והיה ברכה, ואשתו מתה ונקברה בנחלת ה'. ועוד כי רצה להודיענו מקום קבורת האבות, באשר אנחנו חייבים לכבד מקום קבורת אבותינו הקדושים. ורבותינו אמרו, שגם זה מן הניסיונות של אברהם שבקש מקום לקבור את שרה ולא מצא עד שקנה אותו.''

בעקבות התורה הכותבת על קבורת שרה, נעסוק השבוע בהלכות הנוגעות לעניינים אלו ובשאלה, האם מותר להתפלל בבתי קברות, לומר קדיש ולומר תהילים. נראה תחילה את הגמרא במסכת ברכות, ומחלוקת האחרונים באיזה שטח בבית הקברות נאסרים לימוד תורה והנחת תפילין, ונעמוד על הסתירה ממסכת בבא קמא. כפי שנראה, שאלות אלו משליכות בין השאר על שאלה נוספת, האם מותר ללכת עם ציצית תחת הבגדים בבית קברות, והאם מותר לקבות מת עם טלית.

תפילה בבית קברות

האם מותר לקיים מצוות בבית קברות? הגמרא במסכת ברכות (יח ע''א) כותבת, שאין ללכת בבית הקברות עם ספר תורה בזרועו, תפילין בראשו, וכן אסור לקרוא קריאת שמע. ומנמקת, שכיוון שהמתים כבר לא יכולים לקיים מצוות אלו, ממילא העושה כך כאילו לועג להם, ועובר על דברי הפסוק בספר משלי (יז, ה): ''לֹעֵ֣ג לָ֭רָשׁ חֵרֵ֣ף עֹשֵׂ֑הוּ שָׂמֵ֥חַ לְ֝אֵ֗יד לֹ֣א יִנָּקֶֽה''. משום כך כותבת הגמרא, שכאשר נפסק שהשומר על המת קורא קריאת שמע, הכוונה דווקא למקרה בו הוא במרחק ד' אמות ממנו.

בנוסף לאיסור ללכת עם תפילין בראשו, הגמרא כותבת שיש להגביה את הציציות כשנכנסים לבית קברות, כדי שלא יגררו על הקברים ומאותה סיבה שהוזכרה. הטעם שלא מצריכה הגמרא להורידן לגמרי כפי שדורשת זאת בתפילין של ראש, נימק רבינו יונה (יא ע''א בדה''ר), שבעבר הציצית הייתה חלק מהבגד ממש, ולכן לא ניתן היה להסירה, מה שאין כן תפילין. משום כך הוסיף, שבזמן הזה שהציצית אינה חלק מהבגד, יש להסירה. אמנם ציין הבית יוסף (או''ח כג), שאם הציצית מכוסה לגמרי ניתן להשאירה, ולראייה שהגמרא דורשת להסיר דווקא את תפילין של ראש המגולים, ולא תפילין של יד המכוסים. ובלשונו:

''ואיכא לעיוני בטלית קטן שאדם לובש מתחת למדיו, אם מותר להיכנס בו לבית הקברות, דאפשר דעד כאן לא קאמר רבינו יונה אלא בלובשו על בגדיו דמיתחזי... ויש קצת ראיה לזה מדקתני לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו, ולא קתני ותפילין בזרועו, אלמא דתפילין בזרועו כיוון דמיכסו לית בהו משום לועג לרש. ולפי זה אם לובש הטלית על בגדיו, נראה שמכניס הציצית תחת כסותו ונכנס בבית הקברות, דכיוון דלא מיתחזי תו ליכא משום לועג לרש.''

על בסיס דברי גמרות אלו כתב הריטב''א (תענית טז ע''א, ד''ה גמ'), שכאשר הגמרא במסכת תענית (שם) כותבת שבשעת בצורת גשמים הולכים לבית הקברות (במטרה שהמתים יבקשו על החיים רחמים, או להתחנן בפני הקב''ה ולהראות לו שהרי החיים כמתים בעקבות החוסר בגשם), אין הכוונה שנמצאים בבית הקברות ממש, שהרי אסור להתפלל בו. אלא שהיו מתפללים תחילה ברחוב (וכדברי הגמרא במסכת מגילה המעניקה קדושה לרחוב), ולאחר מכן יוצאים לבית הקברות.

איזה שטח כלול באיסור

נחלקו האחרונים, מה דין שטח בבית הקברות שאינו סמוך לקבר:

א. הב''ח (או''ח מה, א) סבר, שרק בסמוך לקבר אסור לקיים מצוות, ולא בכל שטח בית הקברות. ראייה הביא מהגמרא שראינו לעיל הכותבת, שאין ללכת בבית הקברות בתפילין, ספר תורה וכו', ומיד מציינת שדין זה נאמר בתוך ד' אמות של המת. ולהבנתו, למרות שהטור כתב שאסור להיכנס עם תפילין הן לבית קברות והן תוך ד' אמות של מת, ומשמע שמדובר באיסורים נפרדים, הרי שאין לדייק כך, וכוונתו לחדש שאפילו כאשר מלווים את המת לבית קברות והוא בתנועה, בכל זאת רק תוך ד' אמות נאסרים.

ב. המגן אברהם (מה, א) חלק וסבר, שיש לחלק בין מקרה בו שטח בית הקברות מוקף גדר, אז כל השטח נחשב כסמוך למת ואסור בתפילה, תפילין וכו', לבין מקרה בו בית הקברות לא מוקף בגדר, אז רק בסמוך לקבר אסור. כך גם יישב את הסתירה בשולחן ערוך, שמצד אחד בסימן מ''ה ציטט את לשון הטור האוסר בכל שטח בבית קברות (אותו כאמור ניסה הב''ח לעיל ליישב), ומצד שני בסימן כ''ג כתב במפורש שדווקא הנכנס לתוך ד' אמות של הקבר אסור. ובלשון מחצית השקל (שם):

''והא בסימן כ"ג כתב הרב בית יוסף ודע דבגמרא אמרינן לא יהלך אדם בבית הקברות ותפלין בראשו כו', דוקא תוך ד' אמות הוא דאסור, אבל חוץ לד' אמות שרי. הרי דדבריו סותרים זה את זה. ולזה תירץ מגן אברהם, דהא דאסר פה אפילו חוץ לד' אמות היינו כשהוא תוך בית הקברות, והא דחילק לעיל סימן כ"ג דחוץ לד' אמות שרי היינו חוץ לבית הקברות, דגם מבחוץ צריך על כל פנים להרחיק ד' אמות מן בית הקברות, והיינו דוקא כשאין מחיצות לבית הקברות.''

ג. הט''ז (שם, א) בגישת ביניים סבר, שמעיקר הדין האיסור חל רק בסמיכות לקבר, וכפי שמשמע מפשט לשון הגמרא במסכת ברכות. אמנם, כיוון שיש חשש שמא ההולך בסמוך לבית קברות יתקרב לד' אמות של קבר מבלי לשים לב, כתב הטור בנוסף שלא לקרוא בכל בית הקברות, לא כאיסור גמור, אלא כהרחקה (וכשם שבמספר מקומות והלכות הנוגעות לענייני הרחקה מאיסורים, מציינת הגמרא את העיקרון שנזיר לא נכנס לכרם, שמא בטעות יאכל ענבים).

קבורה עם טלית

בנוסף לכך שאסור לאדם חי להלך עם ציצית בבית קברות שכן יש בכך לעג לרש, הגמרא במסכת מנחות (מא ע''א) מוסיפה בשם שמואל, שבמקרה בו תכריך המת עשוי מד' כנפות, חובה להטיל בו ציצית למרות שרק בגד של אדם חי חייב בציצית. שכן, אם לא יטילו יהיה בכך לעג למת, שמראים לו שהוא פטור מהמצוות. כדברי גמרא זו פסק גם הרמב''ן (תורת האדם, עמ' צח), שנקט שיש לקבור מת עם ציצית. אמנם למעשה רבים באשכנז נהגו להסיר את הציצית לפני הקבורה, ונחלקו הראשונים מדוע:

א. רבינו זרחיה הלוי (ראש מועד קטן ג, פ) יישב, שכאשר הגמרא כותבת שיש לשים ציצית למת, כוונתה רק לשלב שבו נושאים את המת. בשלב זה, כיוון שנושאי המת לובשים ציצית, יש לעג לרש שהם לובשים והוא לא. אך ברגע שמורידים את המת לקברו, 'במתים חפשי', מת זה חופשי מהמצוות ואינו צריך שיהיה לבוש ציצית. מסקנה דומה יש גם בדברי רבינו יהודה (שם) שביאר, שהגמרא צועדת בגישת הסוברים שלעתיד לבוא יקיימו מצוות, ולכן קוברים את המת עם ציצית כדי שיקום כך לעתיד לבוא. אולם למסקנה נפסק כמאן דאמר שמצוות בטלות לעתיד לבוא (ועיין בדף לפרשת שמיני שנה א').   

ב. רבינו תם (ראש מועד קטן ג, פ) בכיוון שונה ביאר, שאמנם יש להלביש ציצית לנפטר, אלא שראוי להלביש רק למת שקיים את המצוות, שכן הציצית מעידה על קיום תרי''ג מצוות, ובזמנם רבים לא קיימו את מצוות התורה. כך נימק גם ר''י (שם) אם כי באופן יותר ספציפי, שבזמנם לא נהגו ללבוש ציצית (וכשם שרבים נהגו שלא להניח תפילין), ורק הלובש ציצית בחייו ראוי שילבש ציצית במותו, שכן יש ביזיון ולעג למת שבחייו לא שם ציצית, אך הוא נקבר עם ציצית. נמצא שלפי שיטתם, במקרה בו אדם מקיים את כל המצוות, או לובש ציצית בחייו, אין מניעה שיקבר כך גם במותו וכדברי הרמב''ן לעיל. ובלשונם:

''ורבינו תם היה אומר ששמע מזקני לותי"ר, כי הציצית היא עדות שקיים את התורה, ואין הדור עכשיו ראוי לאותו עדות. ועוד יש במדרש לדורתם חסר וי"ו, כלומר לדור תם. ור"י היה אומר בימיהם היו לכולם בחייהם ציצית היו מטילים להם ציצית גם במותם, אבל האידנא שאין לכל ציצית בחייהם, אם יטילו ציצית למי שלא היה לו בחייו איכא טפי לועג בחייו, לא רצה לקיים מצות ציצית ובמותו יקיים?!''

להלכה פסק השולחן ערוך (יו''ד שנא, ב) כדעת הרמב''ן, שיש לקבור את המת עם טלית. הרמ''א (שם) חלק והביא דעות ראשונים, שעשו מעין פשרה בין הדעות וכתבו, שיש לקבור את המת עם טלית, אך יש לפסול את הציציות תחילה, או לכרוך אחד מהכנפות. בפועל ולמעשה נראה שהמנהג הרווח בארץ ישראל הוא כדעת רבינו זרחיה הלוי, שבשעת נשיאת המת עוטפים אותו בטלית, אך בשעת הקבורה מסירים אותה ממנו.

אמירת קדיש בבית קברות

לכאורה סתירה לאיסור שראינו עד כה להתפלל, להניח תפילין, ציצית וכו' בבית קברות, יש בגמרא במסכת בבא קמא (טז ע''ב). הגמרא מביאה את הפסוק מדברי הימים (ב, לב, לג) הדן בפטירת חזקיהו: ''וַיִּשְׁכַּ֨ב יְחִזְקִיָּ֜הוּ עִם־אֲבֹתָ֗יו... וְכָבוֹד֙ עָֽשׂוּ־ל֣וֹ בְמוֹת֔וֹ'', ודורשת שהכבוד שעשו לו במותו הוא שהושיבו מספר תלמידים על קברו, שלמדו תורה. עולה מגמרא זו, שניתן ללמוד תורה על קבר המת, ולא חששו ללעג המת שאינו יכול ללמוד גם הוא. נחלקו הראשונים ביישוב הסתירה:

א. התוספות (בבא קמא שם, ד''ה שהושיבו) והרמב''ן (תורת האדם, התחלת אבלות) יישבו, שאין הכוונה שהושיבו ישיבה על קברו ממש, אלא במרחק ד' אמות, וכסייג הגמרא במסכת ברכות. מחמת כך ציין הרמב''ן, שכאשר רוצים לומר קדיש על המת יש להתרחק מבית הקברות. כך עולה גם מדברי הרמב''ם (אבל יד, יג), שלא ציין שיש היתרים מיוחדים ללמוד תורה או להתפלל באזור המת (אם כי בניגוד לתוספות, ייתכן שביאר שהסוגיות חולקות, או שהסוגיה בבבא קמא היא אגדתא שאין ללמוד ממנה).

ב. הנימוקי יוסף (בבא קמא ו ע''א בדה''ר) חלק וסבר, שיש לחלק בין מטרת הלימוד. אם הלימוד נעשה לצורך המת, מותר ללמוד גם בבית הקברות, שכן אין בכך פגיעה בכבודו ולעג לו, אדרבה, הלימוד נעשה לכבודו, ועל כך מדברת הגמרא בבבא קמא. לעומת זאת אם לימוד התורה נעשה שלא לצורך המת, אז אכן אסור ללמוד בבית הקברות. כך פסק גם הר''י מיגאש (שו''ת מז), שביאר על בסיס אותו היגיון, שכאשר הגמרא במסכת ברכות (ג ע''ב) אומרת שאסור לומר בפני המת אפילו דברי התורה, הכוונה רק לדברי תורה שלא נאמרים לכבוד המת. ובלשון הבית יוסף (יו''ד שמד, יז) שסיכם את הדעות: 

''והא דאמרינן בסוף פרק קמא דבבא קמא וכבוד עשו לו במותו, היינו שהושיבו ישיבה על קברו כתבו התוספות לא על קברו ממש אלא ברחוק ארבע אמות דליכא לועג לרש וכן כתב נימוקי יוסף בשם הרא"ש. וכתב עוד בשם הרמ"ה דכיון דלכבוד שכבא הוא דעבוד שרי. ורבינו הגדול מהר"י אבוהב בביאורו לטור כתב על דברי הרמ"ה שעל זה סמכו לומר פסוקים בבית הקברות ודרשה למתים עד כאן לשונו. וכך הוא גם היום מנהג פשוט.''

להלכה פסק השולחן ערוך (שמד, יז) כדעה זו, וכפי שציין הרב עובדיה (יחוה דעת ו, ה) כך גם דעת רוב ככל האחרונים וכן המנהג. עוד ציין, שלדעת הנצי''ב (העמק שאלה יד) כלל אין מניעה לומר בזמן הזה תפילות וברכות אפילו שלא לצורך הנפטר, שכן הקברים בזמן הזה חפורים עשרה טפחים באדמה ונמצאים ברשות אחרת, כך שאין בתפילה על קברו לעג לרש. אמנם נראה שהמנהג אינו כך, ואמנם אומרים קדיש בבית קברות לצורך הנפטר, ואף לומדים תורה לזכותו, אך לא מעבר לכך.

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו^[1]...