"ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו אל מערת שדה המכפלה על פני ממרא הוא חברון בארץ כנען" (בראשית כג,יט). '"ואחרי כן קבר אברהם את שרה" – ומאז נתקיים השדה לאחוזת הקבר לו ולזרעו. ונזכרה זאת הפרשה, להודיע מעלת ארץ ישראל על כל הארצות, לחיים ולמתים. ועוד, לקיים דבר ה' לאברהם להיות לו נחלה' (ראב"ע). פרשת קניית מערת המכפלה עניינה לומר שעכשיו נעשה לאברהם נחלה בארץ (לו ולזרעו), וכן לומר שהארץ חשובה לחיים ולמתים, אולי זה בא לרמז על מלחמת כיבוש הארץ שבה אנו מקבלים נחלה בארץ, ובשביל זה נלחמים ומוסרים נפש על כך, שזהו גילוי של חיים ומתים שלכולם חשובה הארץ, שכך החיים יוצאים להילחם ואף רח"ל חלק נופלים ונעשים מתים שהארץ חשובה להם. במצוות ישוב הארץ יש שני חלקים – כיבוש ויישוב: 'שנצטוינו לרשת הארץ אשר נתן הא'ל יתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב, ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה. והוא אמרו להם: "והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה והתנחלתם את הארץ אשר נשבעתי לאבותיכם"' וכו' (השגות הרמב"ן לספר המצות, עשה ד). שכך כאן נעשה מעשה אבות סימן לבנים, ובפרט שהארץ שלנו מורשה מאבותינו ולכן יש במיוחד גילוי באבות כרמז למה שיתגלה בבנים כהמשך. לכן כאן נאמר: "קבר אברהם ... אל מערת שדה המכפלה על פני ממרא הוא חברון בארץ כנען", כעין שלא להשאיר לשממה, שכך קבר במערה, אבל בחוץ נשאר שלא לשממה, וזהו: "על פני ממרא" שמחבר זאת לממרא, שממרא גר באזור ההוא כמקום מושבו, שזהו כרמז שהתכוון בכך לקיים יסוד שלא תהיה הארץ לשממה (שלא יישאר ריק מיושבים ולשממה); ו"היא חברון בארץ כנען" כרמז לכיבוש הארץ מהגויים, שהארץ היא ארץ כנען שאנו מוציאים מיד הכנעני, וחברון מרמז על הכח להתחזקות לכיבוש הארץ, כמו שעשה כלב שהלך להתפלל על קברי אבות שינצל מעצת המרגלים (סוטה לד,ב) לבגוד בארץ ולטעון לבנ"י שהעמים חזקים ולכן לא יכולים לנצחם ולכבשם. (או אולי "ממרא" הוא גוי וזה כרמז שלא להשאיר ביד הגוים, "חברון" נאמר עליה שהיא טובה מהכי טוב שבמצרים [שם] כך שמרמז שלא להניח את הארץ לשממה, ו"כנען" מרמז על שבעת העממין שכנען אחד מהם שיש מצוות מלחמה נגד שבעת העממין שבא"י). אולי גם נרמז כאן על נחלת הארץ, ובכניסה לארץ נצטווינו על שלוש מצוות: 'וכן היה רבי יהודה אומר: ג' מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה' (סנהדרין כ,ב). וכאן זה אחד המקומות שלא יכולים האומות לטעון שזה גזול בידנו כיון שאברהם קנה: '"וַיִּקֶן אֶת חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר נָטָה שָׁם אָהֳלוֹ" וְגוֹ' "בְּמֵאָה קְשִׂיטָה". א"ר יודן בר סימון: זה אחד משלשה מקומות שאין או"ה יכולין להונות את ישראל לומר גזולים הן בידכם. ואלו הן: מערת המכפלה, וביהמ"ק וקבורתו של יוסף. מערת המכפלה דכתיב: (בראשית כג) "וישמע אברהם אל עפרון וישקול אברהם לעפרון". בית המקדש דכתיב: (דברי הימים א כא) "ויתן דוד לארנן במקום" וגו'. וקבורתו של יוסף: (בראשית לג) "ויקן את חלקת השדה", יעקב קנה שכם' (ב"ר עט,ז). שיש באלו רמזים לאבות, שאברהם ויעקב קנו בעצמם, וכן דוד קנה את מקום המקדש שבו הייתה עקידת יצחק. כך שנרמז על נחלת הארץ מהאבות כהמשך מכוחם שהתחברו לארץ (אולי יצחק לא קנה את מקום המקדש כיון שלא היה גר שם אף אחד, כך שלא היה ממי לקנות; וכן כדי שיקנו בידי דוד כחלק מהכנת יסודות המקדש), וכך רומז על המצוות שהתגלו בנו בעקבות הכניסה לארץ: אברהם קנה את מערת המכפלה ונאמר לו כאן ע"י בני חת (ובהקשר לקבורה): "נשיא אלקים אתה בתוכנו במבחר קברינו קבר את מתך" (פס' ו), שזהו רמז למצווה הראשונה שהיא העמדת מלך. יעקב קנה את שכם שם נקבר יוסף, שהוא שטנו של עשו (ויוסף קשור לחזרת יעקב לארץ מגלות אצל לבן, כעין שבנ"י נכנסו לארץ בחזרה מגלות מצרים): '"כאשר ילדה רחל את יוסף" – משנולד שטנו של עשו, שנא' (עובדיה א): "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש", אש בלא להבה אינו שולט למרחוק, משנולד יוסף בטח יעקב בהקב"ה ורצה לשוב' (רש"י; בראשית ל,כה), שזהו רמז למצווה השניה שהיא מחיית עמלק, שהוא מזרע עשו (ושיא טומאתו) שיוסף המכניעו ומשמידו (את זרע עשו). יצחק קשור למקום המקדש שדוד קנה, וזהו המצווה השלישית של בניית המקדש (אמנם יצחק הוא האב השני, אבל בפועל התגלה גילויו אצל דוד שקנה, שזה היה לאחר קבורת שרה ויוסף, כך שהוא המתגלה שלישי). וכעין רמז בשלושתם, שנלחמים במסירות נפש, שכאן ואצל יעקב זה קברים, וכן כאן מתה שרה בעקבות העקידה שהיה מסירות נפש, וזהו גם הגילוי אצל יצחק (המקדש מקום העקידה), ואצל יעקב מיד אח"כ היתה מלחמתם של בני יעקב באנשי שכם. אולי כאן אברהם יסד גם גילוי של מסירות נפש לנחלת הארץ (כיסוד השפעה לכל השאר), ולכן רמז: "שמעוני ופגעו לי בעפרון בן צחר" (פס' ח), שיש מצוה לשמוע בקול ה' לכבוש את הארץ ובכלל להילחם במלחמות מצוה, וזהו "שמעוני" כנשיא אלקים שאומר את דבר ה', "ופגעו" כרמז לפגיעה שאם העממין לא רוצים להיכנע לפנינו או לצאת מהארץ אז אנו נלחמים וממתים אותם – פוגעים בהם (לא כפירוש הפשוט כאן שפגיעה זה מלשון בקשה, אלא כעין לשון פגיעה של נזק [אולי כעין בשמו"ר לא,יז שדרשו שהורידו את עפרון מגדולתו כשלא רצה לתת את המערה, שאולי דרשו זאת מהמילה פגיעה כלשון נזק]), וזה בשל "עפרון" בשל הארץ, כעין רמז בעפר הארץ. ונתנו לעממין שלוש אפשרויות – לצאת מהארץ, להיכנע או להילחם ('דאמר רבי שמואל: שלש פרסטיניות שלח יהושע לארץ ישראל עד שלא יכנסו לארץ: מי שהוא רוצה להפנות יפנה, להשלים ישלים, לעשות מלחמה יעשה' וכו' [יר' שביעית ו,א]). כך נרמז "עפרון" כרמז לעפר הארץ, שיצאו מאדמת הארץ. "בן" כרמז שישלימו ויחיו אתנו, כעין בן אצל הוריו. "צחר" אותיות 'רצח' שאם לא יסכימו וירצו לצאת להילחם נגדנו, ובמלחמה יש גם הרוגים כך שבזה הם כעין עושים לנו רצח, אז נלחם אתם.