"וירא אליו ה' באלני ממרא והוא ישב פתח האהל כחם היום. וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם מפתח האהל וישתחו ארצה. ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבר מעל עבדך” וגו' (בראשית יח,א-ג). התורה מספרת כאן על הכנסת האורחים של אברהם; יש כאן מעבר לעצם הכנסת אורחים גם גילוי של מלא דברים שאברהם עשה במהלך הכנסת האורחים שלו, כמה דאג לרווחתם ושיהיה הכי מושלם (ראה בהרחבה גדולה מאוד ב'מעשי אבות-א', '"יהי אור" – זה אברהם', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א). אולם לכאורה בפשטות החסד של אברהם לא החל כאן, אז מדוע דווקא כאן התורה הרחיבה כ"ך על גילוי החסד של אברהם? בפשטות כאן נעשה דבר שלא היה בשאר המקומות, והוא שאברהם היה לאחר מילתו, ועוד ביום השלישי שזה בשיא הכאב, ועוד ה' הוציא חמה מנרתיקה כדי שלא יבואו אורחים ויפריעו לאברהם: 'אמר רבי חמא בר' חנינא: אותו היום יום שלישי של מילה של אברהם היה, ובא הקב"ה לשאול באברהם. הוציא הקב"ה חמה מנרתיקה כדי שלא יטריח אותו צדיק באורחים' וכו' (ב"מ פו,ב). ולכן זה היה טבעי שלא יקבל אורחים, ובכ"ז יצא מגדרו בהכנסת האורחים, ולכן כאן ראוי לגלות את מעלת החסד הגדולה של אברהם. אולם אפשר שדווקא כאן מתגלה בתורה החסד של אברהם, כיון שבמילתו של אברהם החל יסוד עם ישראל (שקודם היה פועל להפיץ את שם ה' לכלל העולם בלא לסמן עצמו כחריג משאר האנשים בעולם כשייך לאומה נבחרת; ראה 'תורת המקרא' “וירא" אות א', למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א); לכן דווקא כאן מתגלה החסד כדי לבטא שדבר זה ששייך בכלל ישראל, שזה התגלה באברהם וכן מתגלה בבניו ממשיכיו: ' … אמר: שלשה סימנים יש באומה זו: הרחמנים, והביישנין וגומלי חסדים. רחמנים, דכתיב (דברים יג, יח): "ונתן לך רחמים ורחמך והרבך". ביישנין, דכתיב (שמות כ, כ): "בעבור תהיה יראתו על פניכם". גומלי חסדים, דכתיב (בראשית יח, יט): "למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו" וגו'. כל שיש בו שלשה סימנים הללו ראוי להדבק באומה זו' (יבמות עט,א). וכן: 'דכתיב (דברים יג, יח): "ונתן לך רחמים ורחמך”, כל המרחם על הבריות בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו, וכל מי שאינו מרחם על הבריות בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו' (ביצה לב,ב). לכן זה התגלה כאן, ויש כאן גילוי של חסד, ויחד עם זה גם גילוי של רחמים, שכיון שמרחם על האחרים אז בא לגמול עמם חסד (לעומת מי שאין בו רחמים אז מקשה ליבו על הצורך של האחר), וכן גילוי של בושה, של ענוה, כמו שפונה בענווה גמורה, כמתחנן לאורחים: "אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבר מעל עבדך”; וכן בכלל מי שהוא בעל גאוה לא יכול להיות איש חסד בשלמות, כי מזלזל באחר וממילא לא מתחשב בצרכיו. לכן דווקא כאן זה התגלה כדי לומר שהחסד שמתגלה באברהם מגלה את מהותו, שהוא האב – היסוד של בנ"י. וזה מסופר יחד עם השראת השכינה שה' בא לבקרו, כרמז שסימני ישראל מגלים על נשמתנו המיוחדת, שדבקים בה בשכינה (שהיא חלק אלוק), שהסימנים אינם סימון חיצוני מקרי אלא מגלה על פנימיותנו הקדושה; וכן מובא במפורש קשר בין חסד ובין הדבקות בשכינה – דבקות בקב"ה: 'ואמר רבי חמא ברבי חנינא: מאי דכתיב (דברים יג, ה) "אחרי ה' אלקיכם תלכו", וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה?! והלא כבר נאמר (דברים ד, כד): "כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא"! אלא להלך אחר מדותיו של הקב"ה: מה הוא מלביש ערומים, דכתיב (בראשית ג, כא) "ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם", אף אתה הלבש ערומים. הקב"ה ביקר חולים, דכתיב (בראשית יח, א): "וירא אליו ה' באלוני ממרא", אף אתה בקר חולים. הקב"ה ניחם אבלים, דכתיב (בראשית כה, יא): "ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלקים את יצחק בנו", אף אתה נחם אבלים. הקב"ה קבר מתים, דכתיב (דברים לד, ו): "ויקבר אותו בגיא", אף אתה קבור מתים' (סוטה יד,א). לכן גם זה נאמר כאן בהקשר למילה, שבנ"י נקראים ע"ש המילה (שזה קשור למהותנו): '"קונם שאיני נהנה לערלים", מותר בערלי ישראל ואסור במולי אומות. "קונם שאיני נהנה למולים", אסור בערלי ישראל ומותר במולי עכו"ם; שאין הערלה קרויה אלא לשם עכו"ם' וכו' (משנה; נדרים ג,יא). המילה היא אות ברית ביננו לה', שמגלה על היותנו מחוברים ודבקים בה' (כמו שנאמר לאברהם): “והקמתי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך לדרתם לברית עולם להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך … זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך המול לכם כל זכר" (בראשית יז,ז-י). (ובפרט לשיטת הרמב"ם שהכל היה נבואה, ומה שנאמר כגילוי ה' זה גילוי המלאכים [ראה 'תורת המקרא' “וירא" אות ב', למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א שמסביר איך נאמר שם ה' כשזה בכלל נאמר על המלאכים], אז זה יותר חזק, שנבואה באה ללמד את האדם, לכן זהו כגילוי ללמד מה הם ישראל, אותו העם שעכשיו אברהם בא להקים; וכן נעשה הכנסת אורחים למלאכים ועליהם נאמר כעין גילוי ה', כך שיש כעין רמז על חיבור גילוי שכינה ועשיית החסד [למלאכים]). אולי לכן באים לאברהם שלושה מלאכים: 'מאן נינהו "שלשה אנשים”? מיכאל וגבריאל ורפאל. מיכאל שבא לבשר את שרה, רפאל שבא לרפא את אברהם, גבריאל אזל למהפכיה לסדום. והא כתיב (בראשית יט, א): "ויבאו שני המלאכים סדומה בערב"? דאזל מיכאל בהדיה לשזביה ללוט; דיקא נמי דכתיב (בראשית יט, כה): "ויהפוך את הערים האל", ולא כתיב "ויהפכו", שמע מינה' (ב"מ פו,ב). לכאורה אולי היה ראוי שיבואו ארבעה מלאכים שהרי יש כאן ארבעה שליחויות, אלא שמיכאל עשה שתי שליחויות, אחת אחר השניה: 'ההוא דאתא לשזביה ללוט. ותימה דאמרינן בבראשית רבה (פרשה נ): דאין מלאך אחד עושה שתי שליחות? ויש לומר: דכאן לא עשה מיכאל בשליחות אחת, כי אם מעשה אחד שבישר את שרה, וכשהלך משם לסדום אז הותחלה שליחות אחרת, ודוקא במקום אחד אין עושה ב' שליחות' (תוס' ד"ה 'ההוא'; שם). למה להטיל עליו שתי שליחויות ולא להביא עוד מלאך שישלח מראש לשליחות ההיא, כמו שגבריאל נשלח מראש להפוך את סדום (בפרט שמלאך אחד לא עושה שתי שליחויות אז לכאורה היה יותר ראוי שבירידתו לעולם לשליחות ישלח לשליחות אחת)? בפשטות שתי השליחויות קצת קשורות, שמיכאל בא לבשר את שרה על הולדת יצחק, שזהו הקמת בית אברהם (המשך בית אברהם בזרעו), לכן הוא גם נשלח להציל את לוט ממשפחתו של אברהם, ובפרט שבהתחלה לוט היה חלק מבית אברהם (שהלך אתו לארץ ולמצרים וחזרה, עד שנפרדו). אולם אולי גם נעשה דווקא כך כרמז (בשליחויות), שאברהם מל כחלק מהתחלת הקמת עם ישראל, לכן מתגלה לו מלאכים כרמז להקמת עם ישראל, שזה ע"י שלושה אבות, לכן באו אליו דווקא שלושה מלאכים (ולא ארבעה). נראה שמיכאל שבא לומר את בשורת יצחק, בעצם בא לגלות את הקמת בנ"י, לכן רומז ליעקב שממנו יצאו בנ"י (להבדיל מאברהם ויצחק שיצאו מהם גם לא ישראל), וזהו מיכאל שהוא המלאך שרם של ישראל ומסנגר עליהם: “ואין אחד מתחזק עמי על אלה כי אם מיכאל שרכם" (דניאל י,כא), '"ואין אחד" – אין מי מן המלאכים מתחזק להיות עמי בעזרתי לשאול ולבקש על אלה הדברים האמורים למטה על גאולת ישראל. "כי אם מיכאל שרכם" – רק מיכאל שר וסניגור של ישראל הוא מתחזק עמי לשאול על אלה' (מצודות). וכן הוא מגלה 'מי כא'ל', כעין בנ"י שמגלים בעולם את שם ה'. גבריאל בא להפוך את סדום, שהוא מרמז על גבורה – 'גברי א'ל', ולכן הוא רומז כנגד יצחק: "ופחד יצחק" (בראשית לא,מב), 'ועל דרך האמת יבא הלשון כפשוטו ומשמעו והוא מדת הדין של מעלה' (רמב"ן ['יִצְחָק יָדַע לֵיהּ בְּדַרְגָּא דִּגְבוּרָה, דְּאִקְרֵי פַּחַד יִצְחָק, וְדָחִיל לֵיהּ לְעָלְמִין' (זוהר חדש, "תולדות", עמ' מב,ב)]), כך שיצחק מבטא את מידת הגבורה והדין, ולכן נרמז בגבריאל ששמו נקרא ע"ש גבורה. רפאל בא לרפא את אברהם, ולכן זהו כנגד אברהם (ואולי בשם רפאל יש רמז באותיותיו ל-'פר א'ל', שאברהם היה מקרב לקב”ה ע”י הכנסת האורחים [סוטה י,א-ב], וכאן מתגלה בהכנסת האורחים שהביא להם פר, ולכן נרמז ב'פר א'ל', הכנסת אורחים [פר] וקירוב לה' [א'ל]). (או שמיכאל בא לבשר על הולדת יצחק, לכן מרמז על יצחק; וגבריאל בא להפוך את סדום הרשעה, לבטל את הרשעה בעולם, שזה מרמז על בנ"י שאנו מתקנים את העולם מרשעתו, ולכן מרמז ליעקב שממנו יצאו בנ”י). אולי אפשר שהמלאכים כאן באו לטובת אברהם וכבודו, לכן זה מרמז על מעלת אברהם, וזה קשור למילתו (שאברהם רצה להכניס אורחים על אף מילתו, ולכן ה' שלחם), ואברהם עמד בניסיון המילה ומל עצמו, שזה גילוי למעלתו. והנה לפני מילתו התייעץ בחבריו האם למול: 'ולמה נקרא שמו ממרא? ר' עזריה בשם ר' יהודה בשם ר' סימון: שהמרה פנים באברהם; בשעה שאמר הקב"ה לאברהם למול, הלך ונמלך בשלושה אוהביו. אמר לו ענר: כבר בן מאה שנה אתה, ואתה הולך ומצער את עצמך?! אמר לו אשכול: מה את הולך ומסיים את עצמך בין שונאיך? אמר לו ממרא: אלקיך שעמד לך בכבשן האש ובמלכים וברעבון, והדבר הזה שאמר לך למול אין אתה שומע לו?! אמר לו הקב"ה: אתה נתת לו עצה למול, חייך שאיני נגלה אליו לא בפלטין של ענר ולא בפלטין של אשכול אלא בפלטין שלך. הה"ד: "וירא אליו ה' באלוני ממרא"' (ב"ר מב,ח) (ראה הסבר לכך שאברהם הלך לשאול אותם על אף ציווי ה', ב'תורת המקרא' “וירא" אות א', למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א). כך שענר ואשכול אף הקשו על הניסיון של אברהם, וממרא זכה שתשרה שכינה בחלקו בשל עצתו; לכן כאן במקומו של ממרא נרמז על מעלת אברהם, ולכן נרמז בהגעת רפאל שריפאו כרמז שענר יעץ לו שלא למול כיון שמסכן את חייו מהצד הרפואי. גבריאל כרמז לגבורה (והוא הפך את סדום, החריבה), כרמז שאשכול אמר לו שיש סכנה מהאויבים, שזהו כרמז בגבורה של מלחמה. וממרא יעץ לו למול, שזהו רמז במיכאל שהוא שרם של ישראל, כמו שעכשיו אברהם סימן עצמו במילתו שעשה, כגילוי של ישראל (ושנקראו 'מולים').