"אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱ-לֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ"

(בראשית ו, ט)

"אֶת הָאֱ-לֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ", מפרש רש"י: "וּבְאַבְרָהָם הוּא אוֹמֵר (בראשית כד, מ): 'אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנָיו'. נֹחַ הָיָה צָרִיךְ סַעַד לְתָמְכוֹ, אֲבָל אַבְרָהָם הָיָה מִתְחַזֵּק וּמְהַלֵּךְ בְּצִדְקוֹ מֵאֵלָיו".

מבאר ה"שפת אמת" (שפת אמת, תרל"ט): "ברש"י, נֹחַ הָיָה צָרִיךְ סַעַד כו'. בוודאי נח, שהעיד עליו הכתוב "אִישׁ צַדִּיק", לא עלה על דעת חכמים לפחות בכבודו. אך כי כך סדר הדורות, כי מקודם היה צריך להיות צדיק שצריך סעד, ואחר כך היה צדיק כאברהם, שלא היה צריך סעד. כי לא היה בכוח הבריאה לקבל מיד הנהגת אברהם אבינו ע"ה, עד שהקדים לה צדיק כמו נח. והנה כל זה הסדר שנכתב בתורה, בוודאי נוהג גם בכל נפש ישראל".

ה"שפת אמת" פותח בדברי רש"י בתחילת הפרשה: "נֹחַ הָיָה צָרִיךְ סַעַד לְתָמְכוֹ, אֲבָל אַבְרָהָם הָיָה מִתְחַזֵּק וּמְהַלֵּךְ בְּצִדְקוֹ מֵאֵלָיו" - שעוסק בהבדל שבין הפסוקים המתארים את נח לאלה המתארים את אברהם אבינו. בנח נאמר (בראשית ו, ט): "אֶת הָאֱ-לֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ" - היינו שנח הלך עם אלוקים, ואילו באברהם נאמר (בראשית יז, א): "הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי", (בראשית כד, מ): "ה' אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנָיו" - בהדגשה שכביכול אברהם הוא ההולך ראשון לבדו, וה' הולך אחריו.

כוונת חכמים אינה להמעיט בערכו של נח. אדרבה, אם לא הייתה תמימותו של נח קודמת לאברהם - לא היינו יכולים להגיע לאברהם. בתחילת ההיסטוריה מוכרח שתהיה דמות כנח. נח חי בתקופה שבה האנושות הייתה עדיין בתהליך גדילתה, ומשום כך היה זקוק לסעד מאת ה'.

העולם מתחיל מנח - הצדיק שבתחילה מתקן את עצמו, שאין בכוחו להשפיע ולפעול לתיקון העולם. ההתחלה הזו הכרחית להתפתחות העולם, ורק לאחריו מגיע אברהם - הצדיק שמסוגל לפעול ולתקן את דורו. נח הוא רק הראשית וההתחלה, אבל העיקר הוא שמתוך כך אנו מגיעים לאחר מכן לתיקון העולם על ידי מעשה האדם. נח הוא הבסיס, היסוד, שעל גביו מופיע אברהם אבינו ומתחיל לתקן את העולם.

ה"שפת אמת" מביא את דברי הזוהר הקדוש (שפת אמת, תרל"ח): "איתא בזוהר הקדוש (תיקו"ז ע, קל"ח ע"ב) כי נח הוא בחינת השבת.. שהוא שורש הבריאה, שמתייחדין בשבת קודש להתדבק בשורש האחדות".

אם נח הוא בבחינת שבת, הרי שאברהם הוא בבחינת ימי החול. לכאורה יש מעלה לשבת על ימי החול, שהכל במנוחה, וחוזר להידבק בשורש הבריאה. אולם ישנה מעלה גם בימי החול, שהם ימי העבודה של האדם, ובהם נעשה עיקר תיקון העולם.

נאמר במדרש (תנחומא נח, ה) שנח נולד מהול, ובכך מתבטאת מדרגתו כמי שמתוקן מיסודו, ועל כן הוא יכול להידבק בשורש, להידבק באלוקות בלי צורך בעבודה. לעומתו אברהם אבינו הצטווה על ברית המילה, היינו לגלות על ידי מעשה האדם את הארת ה' שגנוזה במציאות. זו עבודת ימי החול, שבהם צריך לחשוף את ההארה הטמונה במקומות שנראים רחוקים מה'.

בניגוד לנח, שלא פעל על דורו, אברהם אבינו פועל ועושה נפשות לאמונה בה' (בראשית יב, ה): "וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן", רש"י מפרש: "שהכניסן תחת כנפי השכינה, אברהם מגייר את האנשים, ושרה מגיירת הנשים". אברהם אבינו הוא איש הפעילות, העשייה והתיקון.

שליחותו של אברהם היא להראות שֶׁהַחַיּוּת האלוקית גנוזה גם במקומות שנראה שהיא נעדרת מהם. כולנו - בני אברהם, יצחק ויעקב - צריכים לפעול כדי לתקן את העולם. ואף אם ישנן נפשות שונות, שכל אחת פועלת באופן אחר ובמינונים שונים של עשייה ופעילות, כולנו צריכים לעסוק בתיקון העולם, וגם אם אדם מזהה שעליו לעיתים "להיכנס לתיבה" לתקופה מסויימת, הדבר נעשה רק כדי לאגור כוחות על מנת לשוב ולפעול לתיקון העולם.

ה"שפת אמת" מבאר, שכמו שכך היא דרכו של העולם, כך היא גם דרכו של האדם הפרטי: "והנה כל זה הסדר שנכתב בתורה, בוודאי נוהג בכל נפש ישראל".

בימי קטנותו האדם עוד לא מוכשר לעבודת התיקון, הוא חי את החיים הפשוטים - אוכל, שותה וישן. לא מוטל עליו לתקן את סביבתו, אלא לעסוק בתיקון עצמו, לבנות את עצמו, תוך התעלמות מסויימת ממה שסביבו, וזאת על מנת כדי שיוכל בימי בגרותו לבנות את עולמו הפנימי ולתקן גם את סביבתו - להגיע לבחינת התיקון של אברהם אבינו.

הרב בועז רויטל, מהספר: "שפת הבאר - פרשת השבוע על פי השפת אמת"