' ... דכתיב (דברים ח, ח): "ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש". ואמר רב חנין: כל הפסוק הזה לשיעורין נאמר: חטה לבית המנוגע, דתנן: הנכנס לבית המנוגע וכליו על כתפיו וסנדליו וטבעותיו בידו, הוא והן טמאין מיד; היה לבוש כליו וסנדליו ברגליו וטבעותיו באצבעותיו, הוא טמא מיד, והן טהורים עד שישהה בכדי אכילת פרס, פת חטין ולא פת שעורין, מיסב ואוכל בליפתן. שעורה, דתנן: עצם כשעורה מטמא במגע ובמשא, ואינו מטמא באהל. גפן, כדי רביעית יין לנזיר. תאנה, כגרוגרת להוצאת שבת. רמון, דתנן: כל כלי בעלי בתים שיעורן כרמונים. (דברים ח, ח) "ארץ זית שמן ודבש" ארץ שכל שיעוריה כזיתים. כל שיעוריה סלקא דעתך? הא איכא הני דאמרינן! אלא אימא: שרוב שיעוריה כזיתים. דבש, ככותבת הגסה ביום הכפורים ... הלכתא נינהו וקרא אסמכתא בעלמא הוא' (סוכה ה,ב-ו,א). חז"ל רמזו בשבעת המינים כאסמכתא על השיעורים שנתנו מסיני. האברבנאל מזהה את חג הסוכות כקשור לירושת הארץ, ואת שבעת ימי חג סוכות כנגד שבעת המינים שנשתבחה בהן א"י: 'וחג הסכות היה גם הוא שבעת ימים מפני שבעת המינים שנשתבחה בהן ארץ ישראל' (אברבנאל; דברים טז) (ראה דברי מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א שמסביר זאת ב'לזמן הזה', תשרי, 'סוכות וא"י'). אולי אפשר כרמז ששבעת המינים מגלים כנגד האושפיזין, שהם שייכים לכל יום של סוכות, ולכן כעין רמז בכל מין (ע"פ הסדר בפס') כנגד אחד מהאושפיזין שבכל יום. הסדר של האושפיזין הוא: אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרן ודוד; או: אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, יוסף ודוד. הפס' מתחיל בחיטה שהיא כרומזת למידה של הזמן בו נטמאים כליו שלובש אותם בהיותו בבית מנוגע, שזה בזמן של אכילת פת חיטים בהסבה ובליפתן; נראה שזה כרומז לאברהם אבינו שהיה מפיץ את שם ה' ע"י אכילה (וזה נעשה בצורה מכובדת, כמו שמתגלה בהכנסת האורחים שעשה למלאכים, שעשה להם מעל ומעבר): '"ויקרא שם בשם ה' א'ל עולם". אמר ריש לקיש: אל תיקרי ויקרא אלא ויקריא; מלמד שהקריא אברהם אבינו לשמו של הקב"ה בפה כל עובר ושב. כיצד? לאחר שאכלו ושתו עמדו לברכו, אמר להם: וכי משלי אכלתם? משל אלקי עולם אכלתם, הודו ושבחו וברכו למי שאמר והיה העולם' (סוכה י,א-ב). לכן זה מתגלה בזמן של אכילה ובית מנוגע, כעין שאברהם בא לתקן את העולם – כעין הבית, והוא מקולקל בטומאה (מנוגע) – שאברהם בא לטהרו מטומאתו ולהפכו לבית לשכינה, בית לגילוי שם ה', לקרוא בשם ה'; ונגעים באים על לשוה"ר ('אמר ריש לקיש: מאי דכתיב (ויקרא יד, ב) "זאת תהיה תורת המצורע"? זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע' [ערכין טו,ב]), ולכן זה כעין רמז שמתגלה באברהם שתיקן את לשונם, במקום שיכוונו לאלילים כהרגלם (שזה רע), שיכוונו להודות לקב"ה. כמו"כ אברהם היה מכניס אורחים בצורה של שפע רב ביותר (ראה 'מעשי אבות', '"ויהי אור" זה אברהם', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א), ולכן אצלו מתגלה היפך מנגעים שבאים בין השאר על צרות עין: 'א"ר שמואל בר נחמני א"ר יוחנן: על שבעה דברים נגעים באין: ... ועל צרות העין, דכתיב (ויקרא יד, לה): "ובא אשר לו הבית" [וגו']. ותנא דבי ר' ישמעאל: מי שמיוחד ביתו לו' (ערכין טז,א). שעורה מרמז על יצחק, כיון ששעורה היא מאכל בהמות (משנה; סוטה ב,א), וכך יצחק עלה לעקידה כאילו הוא בהמה שעולה לקרבן. ובשעורה נרמז על עצם כשעורה מן המת שמטמא, שכך יצחק עלה לעקידה להישחט ולמות. ויצחק קשור במיוחד לא"י, שלכן נאמר לו שלא לצאת מהארץ (בהיותו כקרבן עולה בשל העקידה; ב"ר סד,ג), וכך העצם אינה מטמא באהל, כעין שא"י (שהיא הבית של עם ישראל) טהורה ('ארץ ישראל טהורה' [משנה; מקוואות ח,א]). גפן קשור לרביעית יין לנזיר, והנה נזירות באה להרחיק מערווה: 'תניא ר' אומר: למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה? לומר לך: שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין' (ברכות סג,א). שזהו כרמז על יעקב אבינו שהיה נשוי לארבע נשים, ובכ"ז הכל היה בקדושה וטהרה, שנעשה לשם קדושה ולא ח"ו לערווה. (אולי גם כרמז שיעקב ברח ללבן בעקבות גניבת הברכות, וגניבת הברכות נעשתה ע"י שיעקב הביא שני גדיי עזים ליצחק לאכילה, בשל פסח שחל אז [רש"י; בראשית כז,ט]; ובפסח גם יש עניין של שתיית ארבע כוסות יין). תאנה רומזת להוצאת שבת, שהמוציא מרה"י לרה"ר כגרוגרת מתחייב, שזה כנגד יוסף, שהוא הורד למצרים, שכעין יצא מרה"י – מא"י שהיא ארצם של ישראל (שהם עם מיוחד ומאוחד ומופרד משאר אומות העולם), לרה"ר – למצרים שהיא חלק מכלל העולם שמחולקת לשבעים אומות (וכן מכרוהו כמה פעמים [רש"י; בראשית לז,כח], ולכן זהו כעין רמז שהועבר בגילוי של רשות של רבים, שהועבר לרשות אחרת כמה פעמים, שזהו רבים). ולשיטה שזה משה (ביום הרביעי), הוא קיבל את התורה, ובמתן תורה היו בנ"י במעמד כעין של עוה"ב (ע"ז ה,א), ושבת היא גילוי מעין עוה"ב ('שבת אחד מששים לעולם הבא' [ברכות נז,ב]), ולכן רומז למשה (ובפרט למ"ד שבטל שעבוד מלכויות [ע"ז שם], זהו גם ביטול של גלות מהארץ, שזהו כעין עניין של ביטול הוצאה מרה"י לרה"ר). רמון זהו הגודל שאם יש נקב בגודל כזה בכלי עץ שיש לו בית קיבול הוא אינו מקבל טומאה, שזהו כנגד משה שהאדם מיועד להיות גופו קדוש, וזהו כעין כלי עץ שבו יש בית קיבול שאינו מקבל טומאה כשיש בו נקב כרימון, שכך משה הביא את התורה כדי שתחול בנו, כעין שאנו בית קיבול לתורה: 'דאמר רבא: כולהו גופי דרופתקי נינהו, טובי לדזכי דהוי דרופתקי דאורייתא' (סנהדרין צט,ב), וזה מתגלה בכלי עץ, כרמז לתורה שהיא "עץ חיים" (משלי ג,יח). או לשיטה שזה אהרן (ביום החמישי): אהרן עשה בעצמו את העגל כדי למנוע קטרוג על עם ישראל (סנהדרין ז,א. שמו"ר לז,ב), שזהו כעין גילוי של עשיה לביטול טומאת העגל מישראל, כעין ביטול טומאה מכלי. זית הוא המידה של רוב השיעורים – 'רוב שיעוריה כזיתים – מת ונבילה ואיסור חלב ודם ופיגול ונותר וטמא וגיד הנשה' (רש"י). שכל אלו איסורים, ולכן זהו כנגד אהרן שתפקידו ללמד את ישראל תורה: "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאו'ת הוא" (מלאכי ב,ז), שידעו מה לעשות ומה לא לעשות, וממה להיזהר, שכך נרמז שזהו רוב השיעורים של דברי ההלכה. ולשיטה שזה יוסף (ביום השישי), אחי יוסף שנאוהו גם בשל שסיפר את דיבתם ליעקב, ש(בין השאר הוא )אמר: 'שהיו אוכלין אבר מן החי' (רש"י; בראשית לז,ב) שאיסורו הוא בכזית ('האוכל מאבר מן החי כזית לוקה' [רמב"ם; הל' מאכלות אסורות ה,ג). כמו"כ יוסף הורד מצרימה, ששם היה מקום שיא הטומאה, ולכן כנגדו רמז בכלל מידות האיסורים. ועוד שבכל מקום בחו"ל הדר בו כעין עובד ע"ז (כתובות קי,ב), וכל התורה כנגד ע"ז ('דתניא: חמורה עבודת כוכבים, שכל הכופר בה כאילו מודה בתורה כולה' [נדרים כה,א]), ולכן נרמז במידת רוב האיסורים. תמר היא המידה של האכילה ביוה"כ, וזה כרומז לדוד, שביוה"כ אנו נעשים כעין מלאכים ולא בני אדם, שכך כעין רמז בדוד שהיה צריך להיות נפל ולא לחיות ולהיות אדם (ילקו"ש; רמז מא). ועוד שביוה"כ אנו בני אדם שכעין מלאכים שבשמים, וכך כעין במקביל דוד המלך מרמז על כיסא ה' בעולם: "וישב שלמה על כסא ה' למלך תחת דויד אביו" (דה"י א כט,כג).