"כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישת שנת המעשר ונתתה ללוי לגר ליתום ולאלמנה ואכלו בשעריך ושבעו. ואמרת לפני ה' אלקיך בערתי הקדש מן הבית וגם נתתיו ללוי ולגר ליתום ולאלמנה ככל מצותך אשר צויתני לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי. לא אכלתי באני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא ולא נתתי ממנו למת שמעתי בקול ה' אלקי עשיתי ככל אשר צויתני. השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתתה לנו כאשר נשבעת לאבתינו ארץ זבת חלב ודבש" (דברים כו,יב-יד). 'רבי הונא בר אחא בשם ר' אלכסנדרא: בוא וראה כמה גדול כוחן של עושי מצוה, שכל השקפה שבתורה ארורה וזה בלשון ברכה' (יר' מעשר שני ה,ה). 'שכל השקפה שבתורה ארורה – לא כתיבא אלא לרעה, אבל זו בלשון ברכה, שזכות המצות מהפך מרעה לטובה' (פני משה). '"השקיפה ממעון קדשך מן השמים". עשינו מה שגזרת עלינו, אף אתה עשה מה שהבטחתנו. "השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל", בבנים ובבנות. "ואת האדמה אשר נתתה לנו", בטל ומטר ובוולדות בהמה. "כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש", כדי שתתן טעם בפירות' (משנה; מע"ש ה,יג). 'במנחה ביום טוב האחרון היו מתוודין. כיצד היה הווידוי? "בערתי הקדש מן הבית" (דברים כו, יג), זה מעשר שני ונטע רבעי. "נתתיו ללוי", זה מעשר לוי. "וגם נתתיו", זו תרומה ותרומת מעשר. "לגר ליתום ולאלמנה", זה מעשר עני, הלקט והשכחה והפאה, אף על פי שאינן מעכבין את הווידוי. "מן הבית", זו חלה' (שם,י). המצוות הופכות את הקללה לברכה, כיון שהקללה באה בעקבות חטאינו והטומאה בעולם, שה' הוא מקור הברכה והטובה ולכן בריחוק ממנו, בעשיית מעשים שהם היפך מרצונו, מתרחקים ממקור הטוב וכך באה רעה לעולם; ואילו המצוות באות לתקן את העולם ולהתקרב לה' ולכן זה מבטל את הרעה ומושך את הבריאה לדבקות בה' וממילא גם לברכה. לכן זה נאמר בעניין השקפה, כעין במבט בין הקב”ה אלינו לבירור מעמדנו בקשר אליו, האם אנו קשורים אליו או שלא ח”ו. וזהו: "השקיפה ממעון קדשך מן השמים” וגו', כעין חיבור בין שמים וארץ, להשפעת קדושה וברכה בעולם ממקור הטוב בשמים. לכן אמרו חז”ל שהשקפה שנאמרה בתורה זהו ארורה, כעין רמז לנאמר: “ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך ותאכל מן העץ אשר צויתיך לאמר לא תאכל ממנו ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה כל ימי חייך" (בראשית ג,יז); שזה בשל חטא עץ הדעת, וכנגדו יש את התו"מ שמקדשות את העולם למשכן לה', להעמיד את העולם כראוי ע"פ רצון ה', ולכן נהפך מקללה לברכה. ולכן ה' מברכנו בעקבות המצוות, כי כך ראוי כנגד מעשינו: '"השקיפה ממעון קדשך" - עשינו מה שגזרת עלינו, עשה אתה מה שעליך לעשות, שאמרת: "אם בחקותי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם". "אשר נתתה לנו כאשר נשבעת לאבותינו" - לתת לנו וקיימת, "ארץ זבת חלב ודבש"' (רש"י). לכן נראה שכאן נאמרו כמה דברים כעין רמז שבוידוי אומר שעשה את המוטל עליו במצוות ולכן כנגד זה שה' יברכנו, שיש במצוות שעליהם מתוודה חמשה: 1. מע"ש ונטע רבעי. 2. מעשר ראשון. 3. תרומה ותרומה מעשר. 4. מעשר עני ומתנות עניים. 5 . חלה. שזה מתקן ומביא שפע בעולם כעין כנגדם: אצל הבנים שיא הגילוי זה הבכור, שהוא ראשית אונו, והבכור לפני חטא העגל והקמת המשכן היה הכהן של הבית: 'עד שלא הוקם המשכן, היו הבמות מותרות ועבודה בבכורות' וכו' (משנה; זבחים יד,ד [ראה ב'תורת המקרא' “פנחס”, למרן פאר הדור הרה”ג שלמה גורן זצוק”ל זיע”א, על היחס בין שני הזמנים – חטא העגל והקמת המשכן]) [ולא רק הבכור הקריב, אלא גם כל אחד הקריב קרבנות יחיד (תפא"י)]. לכן כנגד תרומה ותרומת מעשר שניתן לכהנים, מתברכים בבנים. שבט לוי ניתן לכהנים לעזור להם בעבודת המקדש, ולכן זה כעין מתגלה בבנות, שעל הנשים נאמר: "ויאמר ה' אלקים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו” (בראשית ב,יח), וזהו ברכה בבנות. ע"י הברכה בריבוי גשמים נעשה שפע בגידולי הקרקע, וכך יכול לתת בלב שלם ושמחה גם לאחרים, וזהו כנגד מע"ע ומתנות עניים כגילוי שדואג ונותן גם לאחרים בשמחה ולב שלם כיון שיש לו בשפע (שזה מתגלה במתנות עניים, שמרמז גם לכלל העזרה לנזקקים שעושה); שכך זה מביא לברכה בטל ומטר כנגדו. חלה נתנת לכהנים מהחלה שמכין, וזה מתקשר לאכילה, שהרי מכין את העיסה סמוך לאכילה (להבדיל מחיטים וכדו' שנותן בתרו”מ שזה רחוק מזמן האכילה, לפעמים אפילו חודשים רבים), ולכן זה מתקשר לוולדות בהמה, שבארוחה אוכל גם בשר; וכן החלה (הבצק) תופח, כעין וולדות בהמה שמתרבות מהבהמה. מעשר שני ונטע רבעי האדם אוכל בעצמו, ולכן נהנה בעצמו מגידוליו, ולכן כנגד זה מתברכים הפירות בטעמם, כעין ברכה שנהנה בעצמו. אולי אפשר שהאדם אומר: “וגם נתתיו ללוי ולגר ליתום ולאלמנה ככל מצותך אשר צויתני", וכמו שהוא נתן והשפיע לאחרים כך גם מבקש שה' יברכו ויתן לו שפע ברכה. וכך כנגד הלוי מבקש טעם בפירות, שהקדושה מעלה ומברכת את כל המציאות להעלותה ליותר טובה, כעין הלוים (וכהנים משבט לוי) העובדים במקדש שמעלה את כל העולם בברכה, שלכן משחרב הבית ניטל הטעם מהפירות: 'רבן שמעון בן גמליאל אומר משום רבי יהושע: מיום שחרב בית המקדש … וניטל טעם הפירות' (משנה; סוטה ט,יב). כנגד הגר מבקש ברכה בהבאת גשמים וולדות, שזהו תוספת על הקיים, שזהו כנגד הגר שהוא מתווסף לאנשים הקיימים בעם ישראל. כנגד האלמנה והיתומים שהם מבנ"י, מבקש ברכה בבנ"י, בבנים ובנות. אולי אפשר שמבקש בקשר להבטחה לאבות ("כאשר נשבעת לאבתינו"), לכן מתגלה גילוי של שלוש כנגד האבות (שגילוי קשרנו לאבות מתגלה ברחמים על האחר: 'כל המרחם על הבריות בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו' [ביצה לב,ב]), שאברהם בא לארץ בניתוק ממשפחתו ולכן זהו כעין גר. יצחק הלך לגרר בשל הרעב ולא ירד למצרים שם היה אוכל (ובמצרים התעשר אברהם), כעין גילוי של עני. יעקב קנה את הבכורה מעשו, ולכן זה כעין כהן ולוי (ואף בבנ"י יש שלוש מידות: 'הרחמנים והביישנין וגומלי חסדים' [יבמות עט,א]. כעין רחמים על גר שהוא לבד בעולם, ביישנים מלוי וכהן שהם בעלי מעלה בקדושה, וגמ"ח לעניים). לכן אנו מבקשים שיתגלה בנו כעין גילוי האבות שהתברכו, וזה מתגלה בשלושה דברים (בפס') כנגד שלושת האבות. מיעקב יצאו בנ"י, ולכן זהו ברכה ל"עמך”, שזהו בנים ובנות. יצחק היה כקרבן שלכן לא יצא מהארץ (ב"ר סד,ג), ולכן זהו ברכה של "האדמה”, ממנה לא יצא לחו”ל, וזה מתגלה בטל ומטר שזהו ייחודה של א"י ("למטר השמים תשתה מים” [דברים יא,יא]), וולדות כעין שהוא הוחלף באיל (והוא נעקד כבנו של אברהם, כך שזהו כעין וולדות). אברהם נטע אשל וממנו הביא דברים טעימים: '(בראשית כא, לג) "ויטע אשל בבאר שבע". אמר ריש לקיש: מלמד שעשה פרדס ונטע בו כל מיני מגדים' (סוטה י,א), שזהו גילוי של טעם בפירות.