"וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ.. וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה.. וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל"

(דברים ח, יד-יח)

לפני הכניסה לארץ ישראל, התורה מזהירה את עם ישראל (דברים ח, יד-יז): "וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים.. וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה".

המענה האלוקי לתופעה זו הוא (דברים ח, יח): "וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל".

האדם צריך לפעול בעולה הזה, ובלבד שיזכור שהקב"ה נמצא עמו. הענווה אל מול הגודל האלוקי האינסופי, אינה אמורה להוביל לרפיסות ופסיביות, אלא לאקטיביות ולעשות חַיִל. חַיִל הוא עוצמה ארצית שנבנית מפרטים רבים. העולם הרוחני הוא מופשט וכללי והוא אמור להתגשם בפרטי החיים בעולם הזה - במדע, בביטחון ובפוליטיקה.

בשנים הראשונות של המדינה, הרב צבי יהודה קוק זצ"ל היה יוצא ביום העצמאות לראות את מצעדי צה"ל. שאלו אותו: למה לנו לראות את כלי הנשק והטנקים, האין זה "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה"? השיב להם הרב צבי יהודה: אכן יש בזה "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי", אבל פסוק זה אינו שלילי, מותר לומר שכוחנו עשה את החיל הזה, כל עוד אנו זוכרים שה' אלוקינו הוא הנותן לנו את הכוח לעשות חיל. טוב ורצוי שבני אדם יעשו חיל בעולם הזה, אם הם יודעים שכוחם בא מאת ה'.

הדרך לממש את החיבור הזה היא להיות בעמדה של ברכה, כפי שאומרת הפרשה (דברים ח, י): "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ".

אדם נקרא לאכול ולשבוע, ולאחר מכן לברך את ה' על מה שיש לו. אדם אמור לעבוד את האדמה, לראות עצים ופרחים, ולדעת שזו הארץ הטובה שה' נתן לו. זה הרעיון העומד מאחורי ברכת המזון, שמקורה בפסוק זה.

הכניסה לעולם הזה עלולה להוביל מצד אחד לחולשה ושיתוק, ומצד שני לחומרנות וגסות. קשה לאדם לאחוז בשני קצוות יחד, ולכן לפעמים רבות האדם נוטה לאחד הצדדים. אולם הדרכת התורה כוללת את שני הדברים גם יחד, ומורה לנו לפעול בתוך העולם הזה - כשמה שמניע אותנו הוא "וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל".

הפרשה מציינת את ההבדלים בין ארץ ישראל למצרים (דברים יא, י): "כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִיא". במצרים החקלאות מבוססת על הנילוס, שנותנת לאדם המצרי עוצמה רבה, כי המים מצויים לו ומובטחים לו. לכן בארץ מצרים, גישת "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי" היא מוחלטת.

ארץ ישראל אינה כזאת, אלא מתקיים בה (דברים יא, יא): "לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם". היהודי בארץ ישראל תלוי בגשם, וירידת הגשם תלויה בקיום המצוות (דברים יא, יג-יד): "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֺתַי.. וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִיתּוֹ".

חז"ל מסבירים (בראשית רבה יג, ט) שאחת הסיבות לכך שבארץ ישראל אנחנו מקבלים את המים מהגשם, ולא מנהר גדול דוגמת הנילוס במצרים: "שיהיו הכל תולין עיניהם כלפי מעלה". הגשם מביא את האדם לעמדה נפשית שבה הוא רואה כיצד העולם הזה מלא חיים, מים, צמחייה וחקלאות, והוא מבין שכל הַחַיּוּת הזאת באה מלמעלה ויורדת לכל יצור ויצור ללא עיכוב וללא מעכב.

העמדה הנפשית הנכונה יודעת כיצד לחיות בעולם הזה וגם להכיר בהקב"ה שמניע אותו. כיצד לאכול ולשבוע וגם לברך. זו הדרך של ארץ ישראל, ארץ חומרית הניזונה מגשם משמיים. עלינו להישמר מגסות וחומרנות, אך עם זאת, איננו אמורים להסתגף ולהתנזר מכל טוב הארץ. התורה מכוונת אותנו להיות אנשים שמחים ומצויים בהתקדמות ופריחה בכל פרטי החיים, מתוך מבט תמידי כלפי מעלה.

הרב חגי לונדין, מהספר: "פרשה של הנפש"