בס''ד        פרשת עקב: האם מותר ללכת לבקר במוזיאון "ארצות המקרא"

פתיחה

בפרשת השבוע כותבת התורה (ז, כה) שמשה מורה לבני ישראל שכאשר ייכנסו לארץ, לא יפחדו מהגויים הנמצאים שם, וישרפו את פסילי אלוהיהם: ''פְּסִילֵ֥י אֱלֹהֵיהֶ֖ם תִּשְׂרְפ֣וּן בָּאֵ֑שׁ לֹֽא־תַחְמֹד֩ כֶּ֨סֶף וְזָהָ֤ב עֲלֵיהֶם֙ וְלָקַחְתָּ֣ לָ֔ךְ פֶּ֚ן תִּוָּקֵ֣שׁ בּ֔וֹ''. הגמרא במסכת עבודה זרה (נב ע''א) לומדת מפסוק זה שתי הלכות: הלכה ראשונה, בניגוד לעבודה זרה שעשה יהודי שצריך לעבוד אותה כדי שתחשב עבודה זרה, עבודה זרה של גוי נאסרת מיד בשעת עשייתה. הלכה שניה, גוי שפגם בעבודה זרה, ביטלה מאלוה.

רבינו בחיי (שם) כתב, שחז''ל למדו את זה מתוך כך שניתן להבין את המילים בפסוק בצורה דו משמעית. ניתן להבין את הלשון 'פסילי', מלשון עשיית פסל, ומכאן למדו את ההלכה הראשונה. וגם מלשון פסולת, ומכאן למדו את ההלכה השניה. והוסיף, שגם אפשר להבין מהמשך הפסוק שיש התייחסות לשתי הפרשנויות. הלשון 'לא תחמוד', מתייחס להלכה הראשונה, האוסר להנות מעבודה זרה. והלשון 'ולקחת לך', ניתן להבינה בלשון ציווי, דהיינו כאשר נשבר הפסל, ניתן לקחת לך. ובלשונו:    

''פסילי אלהיהם תשרפון באש, לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך. אמרו חז"ל, פסלו לאלוה, לא תחמוד, פסלו מאלוה, ולקחת לך. והעניין כי בלשון פסילים יש בו שני משמעיות: האחד לשון פסל ועבודה זרה ממש, והאחד לשון ביטול מלשון פסולת, וכן פירש רש"י ז"ל בפירושיו. וכמו כן יש בלשון הכתוב שני משמעויות, אחד לאיסור ואחד להיתר, אחד לאיסור, זהו "לא תחמוד", ואחד להיתר זהו "ולקחת לך", שהרי עבודה זרה שבטלה הגוי מותרת.''

בעקבות הפסוקים מהם למדים כיצד גוי מבטל עבודה זרה, נעסוק השבוע בשאלה האם מותר להיכנס למוזיאון ארצות המקרא, מוזיאון בו מוצגים פסלי עבודה זרה רבים שנמצאו בחפירות ארכאולוגיות. על מנת לענות על שאלות אלו, נראה את הדיון סביב ביטול עבודה זרה בזמן הזה, מה דין עבודה זרה שננטשה על ידי גוי, והאם מותר להסתכל על פסל של עבודה זרה. כמו כן לסיום, נעסוק בשאלה מה הדין לגבי ספר בו מוצגות תמונות של עבודה זרה, והאם מטרת הלימוד יוצרת הבדל הלכתי.

איבוד עבודה זרה

בפסוקים רבים בפרשת משפטים ופרשת ואתחנן, כותבת התורה שיש מצווה לאבד עבודה זרה ומשמשיה, הלכה שנפסקה במוני המצוות. הרמב''ם (עבודה זרה ז, א) הוסיף בעקבות דברי הספרי, שיש הבדל בעניין זה בין ארץ ישראל לבין חוץ לארץ. בארץ ישראל, כיוון שזו ארצו של עם ישראל בה נועד לגור, מצווה לרדוף אחרי עבודה זרה על מנת לאבדה. בחוץ לארץ לעומת זאת, יש מצווה לבער עבודה זרה במקרה בו היא נמצאת באזורים תחת שליטה יהודית, אך אין מצווה לחפש אחריה על מנת להורסה.

מה נחשב עבודה זרה? כפי שראינו בעבר (תולדות שנה ב') בהרחבה, נחלקו בשאלה זו הראשונים והאחרונים: הרמב''ם (סי' תמח) כתב שדת מוגדרת כעבודה זרה, רק כאשר מאמיניה מבינים בצורה שגויה את האלוקות. לכן מאמיני האסלאם מכיוון שהם מאמינים 'ייחוד שלם שאין בו דופי', לא נחשבים עובדי עבודה זרה. הריטב''א (פסחים כה ע''ב ד''ה וכתב) חלק וסבר, שכל דת שכופרת בתורת משה נחשבת עבודה זרה, גם אם מאמניה סוברים שיש אלוקים אחד ללא גוף כמו מאמיני האסלאם. 

דנו הפוסקים (אלו הסוברים שאסלאם אינו נחשב עבודה זרה), האם בזמן הזה נחשבת הנצרות כעבודה זרה, מחלוקת התלויה בין השאר בשאלה האם גויים מצווים על השיתוף, מנהג אבותיהם בידם ועוד[1]. אם נניח שדינה כעבודה זרה, האם חובה להרוס כנסיות בארץ ישראל בזמן הזה? כמובן שכאשר מדובר במדיניות של אדם פרטי, בוודאי שאין עניין בכך, שכן המדינה תאלץ לבנות ולשקם לאחר מכן בצורה טובה יותר, ובמקום שתיווצר תועלת מכך, ייווצר רק נזק.

דין הריסת כנסיות

דנו הפוסקים האם יש עניין למדינה להרוס כנסיות, ולמעשה נתנו מספר נימוקים מדוע אין להרוס:

א. הרב ישראלי (יד הימיני, יב) כאשר דן בסילוק נכרים שאינם במעמד גר תושב, כתב שבזמן הזה אין יד ישראל תקיפה, שכן יש חשש שתפרוץ מלחמה במקרה מעין זה, והוא הדין להריסת כנסיות (ונראה שגם מניעת סיוע וקשרי מסחר דינם זהה). גם הרב חיים דוד הלוי (עשה לך רב ט, ל) הסכים עם עיקרון זה והוסיף, שגם אם מדינת ישראל הייתה מעצמה חזקה, כיוון שבפועל בעולם המערבי איתו המדינה בקשר לא מתקבלת השמדת מבני דת, נחשב הדבר כאילו יד הגויים תקיפה עלינו. ובלשונו:

''מה מקומם של אותן תקנות "מפני דרכי שלום" בזמנינו וביחוד במדינת ישראל? שמא יעלה על הדעת שהיא נכנסת תחת ההגדרה של ''יד ישראל תקיפה עליהם''? בוודאי שלא, כאשר בעולם המערבי הדמוקרטי שאנו חברים בו, הבסיס לחיי החברה הוא שויון זכויות לכל אדם, ואין מקום במדינה דמוקרטית לאפליות על רקע דתי. ואף אילו היינו מעצמה עולמית אדירה לא היינו יכולים לנהוג כך, ולכן ברור... שדין חברתנו כדין יד עכו"ם תקיפה על ישראל.''

ב. הרב הרצוג (תחומין ב, עמ' 169) הוסיף טעם נוסף, שכיוון שיש ספק האם בזמן הזה הנוצרים נחשבים עובדי עבודה זרה, והריסת כנסיות תגרום לאיבה גדולה מצד המדינות הנוצריות איתן אנחנו בקשר, האיבה דוחה ספק איסור דאורייתא, בהסתמך על שיטת הרמב''ם הסובר שמהתורה ספק דרבנן לקולא. בתוספת לכך שאם לא הורסים מבנים אלו, עוברים על איסור בשב ועל תעשה ולא בקום עשה, דבר המפחית את חומרת האיסור.

עיקרון דומה ראינו בעבר (וארא שנה ג') ביחס לדיון סביב הקדמת יהודי לגוי במכונת הנשמה, כאשר החתם סופר (יו''ד קלא) כתב,

שבמקרה בו הימנעות מטיפול בגוי בשבת (דבר שמעיקר הדין אסור לעשותו, שכן אין לחלל שבת בעבורו), תגרום לסיכון יהודים במקום אחר, חובה לטפל בגוי בשבת. והוא הדין כאן, שבוודאי שפגיעה בכנסיות בארץ ישראל, תגרום לפגיעה בבתי כנסת במקומות אחרים ותסכן יהודים. מעבר לכך, שהיחס לדתות שונות בזמן הזה השתנה דרמטית מבעבר.

הסתכלות בעבודה זרה

בנוסף לחובה לבטלה, יש איסור להסתכל בעבודה זרה לשם הנאה מיופיה, סקרנות וכדומה, וכפי שכותבת הגמרא במסכת עבודה זרה מהפסוק 'אל תפנו אל האלילים (עם זאת, אין איסור להסתכל בעבודה זרה במקרה בו אדם מברר אמונתו). מה דין צילום של עבודה זרה בספר וכדומה? הרב הנקין (בני בנים ג, לד) פסק להתיר בהתבסס על דברי התוספות:

התוספות (שבת קמט ע''א ד''ה ודיוקני) הקשו, כיצד הגמרא במסכת שבת (שם) אוסרת להסתכל בדיוקן של עבודה זרה, והרי הגמרא במסכת עבודה זרה (נ ע''א) כותבת, שרק רבי מנחם נמנע מלהסתכל בצורת מטבע עם צורת עבודה זרה, ומשמע שמעיקר הדין מותר להסתכל. ויישבו, שרק כאשר עושים תמונת עבודה זרה לשם עבודה זרה היא נאסרת, אך לא כאשר עושים צורה לשם נוי. בהתבסס על מקור זה כתב הרב הנקין, שגם תמונה בספר הנעשית לשם נוי ולימוד, כלולה בהיתר זה.   

עם זאת יש להעיר, שבפשטות לא כל הראשונים קיבלו היתר זה. לדוגמא, התוספות במקום נוסף (עבודה זרה שם) יישבו, שכיוון שרגילים לראות צורה זו שעל המטבע, אין איסור להסתכל בה, שכן כאשר רגילים בצורה לא פונים אחריה. עולה מכאן, שציור עבודה זרה שלא רגילים להסתכל, יש איסור להביט. בנוסף, רבים מהראשונים כלל לא הקשו קושיית התוספות, ונראה שהבינו שעל המטבע לא הייתה עבודה זרה, ושבחו את רבי מנחם שלא הסתכל, כיוון שלא היה מעוניין כלל בעסקי הממון. עם זאת, יש מקום להקל גם לשיטתם ברבים מהמקרים, על בסיס סוגיה נוספת הקשורה לביטול עבודה זרה.

ביטול עבודה זרה

האם המוצא בחפירות ארכאולוגיות צלמית עבודה זרה צריך לאבדה? בניגוד למקרה של שריפת כנסיות, לא מדובר במעשה הנעשה בפומבי, ולכן הבעיות שראינו לעיל שהיו עלולות להתעורר, לא קיימות במקרה זה. בנוסף, לא שייך לטעון שיש בכך איסור גזל, שהרי התורה המצווה לאבד עבודה זרה ציוותה כך גם אם מדובר בממון אחרים, ולכן הבעלות של בעל הפסל נדחית מפני החובה לנתוץ. עם זאת, נראה שמצד אחר אין לאבדה, וזאת על בסיס הסוגיא כיצד מתבטלת עבודה זרה.

הגמרא במסכת עבודה זרה (נב ע''א) כותבת, שיש חילוק בין עבודה זרה שעשה גוי, לבין עבודה זרה שעשה יהודי. עבודה זרה שעשה גוי, יכולה לאבד את מעמדה, כאשר הגוי מבטלה. מה שאין כן עבודה זרה של יהודי, שלא ניתן לבטלה, שכן כדי לבטל עבודה זרה של גוי, צריך פעולה מודעת של ביטול מוחלט, דהיינו על ידי גוי גדול המשחית את הפסל. לעומת זאת, במקרה בו גוי קטן שבר פסל, או שגוי גדול ביזה פסל זה כגון  הטיל מימיו בפניו, אין הפסל מתבטל, שכן הוא כועס עליה באופן זמני.

לכאורה, במקרה בו גוי נטש את פסליו, עבודה זרה זו לא אמורה להיות מבוטלת, שכן לא פגם בה. אמנם הגמרא (נג ע''ב) כותבת, שאם הגוי נטש אותה בשעת שלום, דהיינו לא מחמת אילוצים חיצוניים כמו מלחמה וגירוש, היא בטלה. טעם הדבר פירש החזון איש (יו''ד סא, ג), שבמקרה זה לא מדובר בביטול הקלאסי של גוי המבטל עבודה זרה, אלא שכאשר אף אחד לא עובד עבודה זרה זו, אז ממילא היא כבר לא עבודה זרה, ובטלה מאליה. ובלשונו:

''ונראה דבהניחוה בשעת שלום, וכן למאן דאמר מסרה לצורך בטלה, וכן בנאבדה אם היה מתייאש ממנה, אין ביטול הזה מדין עובד כוכבים ומזלות ומבטל עבודת כוכבים ומזלות, ומפני שעובד הכוכבים ומזלות ישנו בעולם ונקבע בלבבו ביטולה בין באונס בין ברצון, אלא כל שאין לה עובדים ואינה עומדת עוד לעובדה, בטל שם כוכבים ומזלות ממנה ומותרת...  משום שבאופן זה היא מאבדת מחשיבותה.''

גם הרב הנקין (בני בנים ג, לה) החזיק בעמדה דומה, ומשום כך כאשר דן בשאלה האם מותר להיכנס למוזיאון ארצות המקרא, מוזיאון בו נמצאים פסילי עבודה זרה מהעבר, כמו 'הבעל', פסק שאין בכך בעיה של הנאה מעבודה זרה, שכן עבודות אלו נטשו אותן, וממילא הן כבר לא נחשבות עבודה זרה. כפי שהעיר הרב מיכאל אברהם (עבודה זרה בימינו) על בסיס אותו היגיון, המוצא בחפירות ארכיאולוגיות צלמית עבודה זרה, אינו צריך לשוברה, ויכול להסתכל בה וכו', שכן בטל שם עבודה זרה ממנה.

היתר נוסף דומה המתבסס על נקודה זו, ראינו בעבר (בא שנה א') ביחס לשימוש בחודשים ובימים לועזים, וכן במניין השנים. כאמור, הימים וחלק מהחודשים מבוססים על שמות אלים, ואילו מניין השנים הלועזי מתייחס בקירוב לשנת הולדתו של אותו האיש. אלא שלמעשה רוב הפוסקים וביניהם הציץ אליעזר והרב עובדיה התירו להשתמש בהם (גם אם יש עדיפות לשמות העבריים), שכן בזמן הזה לא נותנים לשימוש בהם חשיבות[2]. ובלשון הרב הנקין (שם):

''וכיוון שאסור להזכיר אלהים אחרים, היאך אנו מזכירים בלע"ז ימי השבוע וודנסד"יי ותארסד"יי שנקראו על שמות האלילים הגרמניים וואדן ותאר וחודשי החמה, ינואר ויוני וכו' על שמות האלילים הרומיים וחודשים אלו נזכרים גם בכתבי הראשונים, ועוד יש דברים רבים כאלה ולדוגמה בירושלים מוכרים שימורי דגים הנושאים את שם אליל הים היווני הקדום... וצריך לאמר שכיון שנתבטל פולחן אלילים אלה ועבר מן העולם מותר להזכיר את שמם.''

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו^[3]...