'רבי חלפתא בן דוסא איש כפר חנניה אומר: עשרה שיושבין ועוסקין בתורה, שכינה שרויה ביניהם, שנאמר (תהלים פב א): "אלקים נצב בעדת א'ל". ומנין אפילו חמשה? שנאמר (עמוס ט ו): "ואגודתו על ארץ יסדה". ומנין אפילו שלשה? שנאמר (תהלים פב א): "בקרב אלהים ישפוט". ומנין אפילו שנים? שנאמר (מלאכי ג טז): "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע" וגו'. ומנין אפילו אחד? שנאמר (שמות כ כ): "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך"' (אבות ג,ו). 'עשרה שהיו יושבים בדין - גרסינן. בעדת א'ל - ואין עדה פחותה מעשרה, שנאמר במרגלים (במדבר יד): "עד מתי לעדה הרעה הזאת", יצאו יהושע וכלב, הרי עשרה. ומנין אפילו חמשה שנאמר בקרב אלהים ישפוט - שלשה דיינים ושני בעלי דינים. ומנין אפילו שלשה שנאמר ואגודתו על ארץ יסדה - האש והאויר והמים שהם שלשה, על ארץ יסדה, על יסוד הארץ הם מקיפים. הרי לך ששלשה קרויין אגודה. אי נמי, מצינו שלשה קרוין אגודה, אגודת אזוב שהם שלשה קלחים. ויש ספרים שכתוב בהן: ומנין אפילו חמשה? שנאמר: "ואגודתו על ארץ יסדה", שאדם אוגד בידו אחת שיש בה חמש אצבעות, וכלל אצבעות שביד קרויין אגודה. ובראש המקרא הוא אומר: "הבונה בשמים מעלותיו", כלומר השכינה שהיא בשמים יורדת למטה לארץ כשיש שם אגודה עוסקים בתורה. ומנין אפילו שלשה? שנאמר: "בקרב אלהים ישפוט", שהדיינים הם שלשה' וכו'. (ברטנורא). 'אלקים נצב בעדת א'ל".  ואין עדה פחותה מי' [כמגילה דכ"ג ב']. וכשעוסקין בתורה נקראו "עדת א'ל". ואע"ג דבה' ג' וב' נמי כן, וכדמסיים בסיפא. עכ"פ לפי רבויים, תתרבה ההשפעה. [מיהו בברכות [ד"ו א]. מייתינן ברייתא דדמיא קצת למתניתין, ומני שם י' לתפלה, וג' לדין, וב' לעסק תורה. אבל הכא כולהו בעסק תורה מיירי, ודוק. ומנין אפילו חמשה. כדאשכחן ב"ד של ה' לסמיכת זקנים ולעגלה ערופה [כסנהדרין פ"א מ"ג]. ואגודתו על ארץ יסדה. הרבה נדחקו רבותינו בפי' ראיה זו, ע"ש. ולפעד"נ ע"פ מ"ד [במנחות דכ"ט ב'] דעה"ז נברא בה'. דמלבד פי' הנעלם, נ"ל דר"ל בד' היסודות, אש, רוח, מים, עפר, והצורה של הרכבתן ... א"כ י"ל דה"ק: "ואגודתו על ארץ", ר"ל הקב"ה כ"י נאגד לארץ, אם יש שם כמו אז כאשר יסדה, שנאגדה השגחתו בהארץ ע"י שנתיסדה בה', כמו כן בכל מנין ה', כ"י נאגד השגחת הקב"ה ביניהן ביותר. ומנין אפילו שלשה. כדאשכחן דיני ממונות ומלקות בג'. שנאמר בקרב אלהים ישפוט. ואלהים היינו דיינים, שהן ב"ד של ג'. ומנין אפילו שנים. דב' ג"כ נקראו ב"ד [כתובות כ"ב א']. בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך. ומדקאמר אבוא אליך, ש"מ דאפילו ליחיד בא' (תפא"י). ראה דברי מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א ב'אבות לבנים' למשנתנו. מרן הגרח"ד זצ"ל מביא את דברי המהר"י אלאשקר שמעמיד את ההבדלים כרמוז בפס': ביחיד זה "אבוא אליך וברכתיך", דרך מקרה, כמלך שבא לעיר לוקח חפץ ומיד הולך בלי לדבר עם איש. בשנים זה "ויקשב ה' וישמע", שהמלך גם שומע לדברי אנשי העיר והולך. בשלושה זה "בקרב אלהים ישפט", שמתעכב שם יותר אבל לא עומד במקום. חמשה זה "ואגדתו על ארץ יסדה", שעושה יסוד לבניין, למקום קבוע ויציב. בעשרה זה "אלקים נצב בעדת א'ל", שניצב במקום תמיד, כמו מלך בבית מלכותו. אולי אפשר לומר שבעשרה השכינה באה מראש ובשלושה דווקא שדנים ממש, כמו שאומרת הגמ': 'עשרה קדמה שכינה ואתיא, תלתא עד דיתבי' (ברכות ו,א). 'קדמה שכינה ואתיא - קודם שיהיו כל העשרה. נצב בעדת א'ל - מעיקרא משמע. עד דיתבי - כדכתיב "ישפוט", בשעת המשפט' (רש"י). לפי זה אולי אפשר שבחמשה שבאים ללמוד תורה (שזה לא מובא בגמ') זה בין שני אלו, שמצד אחד ה' לא בא לפני שיהיו כולם כמו בעשרה, ומצד שני לא בא רק כשמתחילים ממש ללמוד (כמקביל למתחילים ממש לדון במשפט) כמו בשלושה, אלא ברגע שהתאספו חמשה ללמוד אז כבר מאז ה' משרה שכינתו, וזהו "ואגודתו על ארץ יסדה", כרמז ליסוד שברגע שנעשה יסוד ללימוד, שכבר נאספו חמשה ללמוד יחד כמו שתכננו (שתכננו ללמוד חמשה, שהרי אם תכננו ללמוד בעשרה אז ה' ניצב כבר מראש), כבר אז ה' מחשיבם כאגודתו, עוד לפני שהחלו ללמוד. ההבדל בין אחד לשנים הוא כמובא בגמ': 'וכי מאחר דאפילו חד, תרי מבעיא? תרי מכתבן מלייהו בספר הזכרונות, חד לא מכתבן מליה בספר הזכרונות' (שם). 'מכתבן מלייהו - כדכתיב: "ויכתב ספר זכרון לפניו" (סיפא דקרא)' (רש"י). ('חד לא מכתבן מליה בספר הזכרונות. כלומר עם אחרים, אבל בספר לבדו נכתבין, כדאמרינן: וכל מעשיך בספר נכתבין (אבות פרק ב), כ"ש מדה טובה' [תוס']). על שלושה מסבירה הגמ': 'וכי מאחר דאפי' תרי, תלתא מבעיא? מהו דתימא דינא שלמא בעלמא הוא ולא אתיא שכינה, קמ"ל דדינא נמי היינו תורה'. אלא שזה לפי הנאמר בגמ' שזה נאמר על דין: 'ומנין לשלשה שיושבין בדין ששכינה עמהם? שנאמר (תהלים פב, א): "בקרב אלהים ישפוט"', אבל מה נאמר כאן שזה נאמר על לימוד תורה? בפשטות י"ל שמתכוון לדין, שגם זה נחשב ללימוד תורה ולכן קורא לזה לימוד תורה. אולי אפשר לומר בסוגים שאמר רחב"ד שבעשרה השכינה מקדימה לבא, שזהו כלימוד של "עדה" מהמרגלים, שהם התייחסו בדבריהם לארץ, וכך נרמז כמו שבא"י השכינה שורה בה תדיר, כך גם בעשרה השכינה שורה תדיר עוד לפני שהגיעו העשרה; וזהו "נצב" כעומד במקום בכל מצב, גם קודם שבאו העשרה. ונאמר "עדת א'ל", כגילוי שם ה' שמתגלה בהם, שזהו כגילוי שכינה הכי גבוה, ששם ה' ממש מתגלה בהם. בחמשה זה "אגדתו", אבל לא מובא שם ה' כעין רמז שזה דרגה פחותה מהעשרה, אבל יש גילוי של כעין אגודה עם ה', ששותפים ומאוחדים עם ה', להבדיל משלושה שזהו "בקרב" שנמצא בקרבם אבל לא מאוחדים ממש. וחמשה מצאנו בסמיכת זקנים ועגלה ערופה, כרמז שבלימוד של חמשה יש כח חזק לסנגור על ישראל עד שכעין מכפר אפילו על קצת קשר לרצח, וכמו שהזקנים מפיצים אור תורה גדול בעולם, כך בחמשה שלומדים יחד יש להם כח גדול לגילוי שכינה שנפוצה בעולם. אולי נלמד מהנאמר אגודה שמרמז על יד, שמגלים שכינה שבה כח חזק יותר להשפיע על העולם גילוי שם ה' כעין יד שפועלת ומשפיעה; וזהו "ואגודתו על ארץ יסדה", כרמז שנעשה יסוד חזק בעולם לגילוי שכינה בארץ (ומשפיע על יסודות העולם וההתגלות בהרכבתם, כגילוי חמשה כעין שאומר תפא"י). בשלושה שלומדים יש להם דימוי כמו דיינים שהם שלושה, שכמו שהדיינים פוסקים את הדין, שמחילים גילוי תורה בעולם, כך גם השלושה מביאים לגילוי שכינה שחלה בעולם (אמנם זהו גילוי שכינה פחות מחמשה שמגלים שכינה ברמה חזקה ובגילוי גדול יותר שמתגלה במרחבי העולם). וכמו ששלשה פוסקים בעולם בשם ה', כך נראה ששלושה הלומדים תורה מביאים לזכות לישראל בגילוי שכינה שמביאה ללימוד זכות חזק בעולם; וכעין רמז ב"בקרב" לשון קירבה, שכמו שאדם קרוב אצל עצמו ולכן לא רואה לעצמו חובה, כך מביאים שלושה בלימודם לסנגוריה גדולה מאוד מכח השראת השכינה (וזהו כדיינים בדיני מלקות, שקובעים אם תבוא הרעה, המלקות, או שלא). בשנים נאמר: "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע" וגו', כעין שהשראת השכינה מביאה שראוי להביא סנגוריא על כלל ישראל, אבל אין זה חזק כמו בשלושה, אלא כעין שה' מקשיב ושומע ואז מחליט אם לקבל זאת, שזהו כעין תהליך ולא מידי אוטומטי כשלושה (שהפס' אומר: "ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו", כעין שזה עובר כמה תהליכים), שגם שנים נקראים בי"ד, ולכן יש בגילויים קשר לגילוי השפעה על הדין. אצל אחד לא נכתב בספר שזה גילוי חזק וקבוע שמשפיע לרבים ישירות (שלא נכתב בספר עם אחרים, כמו שאומר תוס'; ממילא אין בו גילוי להשפעה רבה על רבים, אלא רק כיחיד שיש לו השפעה עקיפה כחלק של יחיד שמשפיע גם על כלל הדין שנידונים כולם, שמכריע את עצמו וכלל העולם אתו), אלא רק גילוי שכינה מועט, כאישי לו, שמביא ברכה לעצמו מגילוי שכינה: "אבוא אליך וברכתיך". נראה שרחב"ד הביא חמשה סוגים כרמז שהשראת השכינה קשורה לתורה (חמשה חומשים) כיון שכל התורה היא שמותיו של ה', גילוי של ה', ולכן זה קשור להשראת שכינה בעולם (שזהו גילוי ה'). והביא עשרה שזהו י', וחמשה שזהו ה', ושלושה שנים ואחד שיחד זהו שש שזהו ו', כרמז לשם הויה שמורכב מאותיות י,ה,ו, שזהו גילוי שם ה' מהאותיות כעין שבתורה יש גילוי שם ה' מאותיותיה של התורה.