"ויהושע בן נון וכלב בן יפנה מן התרים את הארץ קרעו בגדיהם. ויאמרו אל כל עדת בני ישראל לאמר הארץ אשר עברנו בה לתור אתה טובה הארץ מאד מאד" (במדבר יד,ו-ז). '"טובה הארץ מאד מאד" (יד ז). הרב הקדוש רבי משה מלעלוב הסביר ליהודי אחד שארץ ישראל לא נשאה חן בעיניו, דבתורה נאמר: "טובה הארץ מאד מאד", ובפרקי אבות נאמר (ד ד): "מאד מאד הוי שפל רוח". מי שזוכה ל'מאד מאד' שבפרקי אבות זוכה ל'מאד מאד' שבתורה ורואה בשבח הארץ' (היהודי הקדוש, שלח). אולי הלימוד נלמד דווקא כאן במרגלים ללמד שזה היה שורש חטא המרגלים, שבשל גאוותם לא ראו את טובת הארץ. אולי זהו שמובא בזוהר שהמרגלים חטאו כיון שלא רצו שיורידו אותם מנשיאותם, שידעו שנשיאותם זה רק לזמן המדבר ולא בארץ, ולכן רצו למנוע מכניסה לארץ: '"וישלח אותם משה" וגו' "כלם אנשים" - כלהו זכאין הוו ורישי דישראל הוו, אבל אינון דברו לגרמייהו עיטא בישא. אמאי נטלי עיטא דא? אלא אמרו: אי ייעלון ישראל לארעא נתעבר אנן מלמהוי רישין, וימני משה רישין אחרנין, דהא אנן זכינן במדברא למהוי רישין אבל בארעא לא נזכי. ועל דנטלי עיטא בישא לגרמייהו מיתו אינון וכל אינון דנטלן מלייהו' (זוהר ח"ג קנח,א). כך שזה קשור לגאוה, שלא רצו לרדת ממעלתם המכובדת. אולי זה רמוז בדרשת חז"ל: '"ולא תתורו אחרי לבבכם" – אל יהי לבך ילילך. וכן הוא אומר: "ויהושע בן נון וכלב בן יפונה מן התרים את הארץ" (במדבר י״ד:ו׳). [אינו אומר תרים אלא ילילים, אף שנ׳ כאן: "ולא תתורו אחרי לבבכם", אל יהי לבך ילילך]' וכו' (ספרי זוטא, במדבר טו,לט). שלמדו "תתורו" כעין "תרים" שנאמר במרגלים, ולמדו "לבבכם" שלא יעשה ליבו אליל שלו, ולב שמולך (כאל) מרמז על גאוה שמגביה ליבו וזה שולט בו, כך שיוצא כעין רמז מדבריהם שבמרגלים זהו גילוי של גאוה. ואצל יהושע שלא חטא בחטא המרגלים מופיע בשורש הצלתו קשר לענוה, שמשה שינה את שמו (בשביל הצלתו) בשל שראה בו גילוי ענוה: "אלה שמות האנשים אשר שלח משה לתור את הארץ ויקרא משה להושע בן נון יהושע" (במדבר יג,טז). 'אילין שמהת גובריא דשדר משה לאללא ית ארעא וכדי חמא משה עינוותנותיה קרא להושע בר נון יהושע' (יב"ע). כך שכרמז שהכח לעמוד נגד עצת המרגלים זהו ענוה, היפך מהגאוה שהיא שורש חטא המרגלים. גם המרגלים חטאו בלשוה"ר שדיברו על הארץ, ומובא שלשוה"ר קשור בגאוה (שאדם שמדבר לשון הרע על אחר זה סימן שמתגאה על מי שעליו מדבר, שלכן מעיז לדבר עליו), שכדי להתרחק מלשוה"ר יש להתרחק מגאוה: 'מה תקנתו שלא יבא לידי לשון הרע? אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה, ואם ע"ה הוא ישפיל דעתו, שנאמר: "וסלף בה שבר רוח"' (עירובין טו,ב). 'וסלף בה - מי שסולף בה וחפץ לסלקה שלא תהא בו עוד ישבור רוחו' (רש"י). שכך המרגלים שורשם הגיע מגאוה, שזהו הסיבה שלא ראו את טובת הארץ. בגמ' מובא שלת"ח צריך שיהיה בו שמינית שבשמינית גאוה: 'א"ר חייא בר אשי אמר רב: ת"ח צריך שיהא בו אחד משמונה בשמינית' (סוטה ה,א). למה נקט דווקא שמינית שבשמינית? ראה הסבר במאירי ובמהרש"א ובבן יהוידע. אולי אפשר שאמר במספר שמונה כרמז שזה מעל הטבע, שלא יהיה בו שום גאוה מצד הטבע אלא רק לשם ה', לגילוי מעל הטבע (ולא אמר רק שמינית שזה יחסית עדיין קצת גדול, שאין להתיר כמות שכזו). אולי אפשר שרמזו ששמונה כפול שמונה זה 64, שכך מתגאה בחלק אחד מזה, ויוצא שלא מתגאה במה שנשאר שזהו 63 חלקים. בגימטריה ס"ג, כעין רמז להשגת גבול (אות ס' מתחלפת באות ש'  וכך יוצא 'שג', רמז ל'השגת' גבול), שמה שמתגאה זה נקי רק בשביל כבוד התורה ולא נוגע לו אישית בכלל, שלא מתגאה כלל, שלא משיג גבול וחודר לגבולו של החכם, שמרגיש גאוה כל שהיא לעצמו. אולי אפשר שבאו לרמז שיש להיזהר מגאוה שמשפיעה נגד א"י, שהיצר פועל על ת"ח בטיפת גאוה כדי שלא יכבד את א"י כמו שחטאו המרגלים שהיו צדיקי עליון, שא"י יש בה קדושה עליונה אבל קשה לתפוס את מעלתה כראוי. לכן במעט גאוה כבר תופס היצר להטעות בקשר לא"י (וזה דבר שרואים גם כיום שיש רבים שהם ת"ח גדולים אבל לא תופסים את מעלת הארץ ומזלזלים בה ובבוניה). לכן נרמז בשמינית שבשמינית, ששמונה רומז למעל הטבע שזהו רמז לקודש, ושמיני שבשמיני רומז לקודש קדשים, שזהו גילוי של העלאת הגשמי לקדושה (שזו רמה יותר גבוה מרק קודש), שזה רומז לא"י שבה מעלים את הגשמי לקודש, שכל המציאות הארצית משמשת לקודש (שמיישבים אותה בגשמיות, ומקימים צבא וממשלה ותעשיה, והכל מתעלה בגילוי קדושה). שזהו רמז שלת"ח צריך טיפת גאוה אך כזו שלא תפגע בגילוי א"י וישובה. אולי גם כרמז לנאמר: "ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגריך את כל ארץ כנען לאחזת עולם והייתי להם לאלקים. ויאמר אלקים אל אברהם ואתה את בריתי תשמר אתה וזרעך אחריך לדרתם" (בראשית יז,ח-ט). למדו חז"ל: '"ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך" - רבי יודן אמר: ... אם מקיימין בניך את המילה - הן נכנסים לארץ. ואם לאו - אין נכנסים לארץ ... ר' ברכיה ור' חלבו בשם ר' אבון ב"ר יוסי: כתיב (יהושע ה): "וזה הדבר אשר מל יהושע". דבר אמר להם יהושע ומלן. אמר להם: מה אתם סבורין שאתם נכנסין לארץ ערלים?! כך אמר הקב"ה לאברהם אבינו: "ונתתי לך ולזרעך אחריך" וגו', על מנת: "ואתה את בריתי תשמור". "ואתה את בריתי תשמור". ר' הונא ור' יוחנן. ר' הונא אמר: "ואתה", מכאן למוהל שיהא מהול. ורבי יוחנן אמר: "המול ימול", מכאן למוהל שיהא מהול' (ב"ר מו,ט). שיש קשר בין ברית מילה לארץ, והמילה ביום השמיני כך שמתגלה בשמונה, ועל המוהל להיות מהול, ולכן זה מתגלה כעין רמז בשמינית שבשמינית, כעין שמתוך שהוא מהול הוא בא למהול. שזהו רמז לנחלת הארץ שקשור במילה, שיש להיזהר שלא להיות במקצת גאוה שתגרום לריחוק מנחלת הארץ. אולי גם כרמז שמונה כפול שמונה זהו ס"ד, כרמז ל- ס' ריבוא ישראל יוצאי מצרים, ול-ד' לשונות של גאולה שלאחריהם היו צריכים להיכנס לארץ (בלשון החמישית, "והבאתי"), אלא שחטאו במרגלים, ומזה מזהירים חז"ל, שגם כשצריך שיהיה בת"ח מעט גאוה בשביל כבוד השם והתורה, בכ"ז צריך שזה יהיה מעט ביותר כדי שלא ישתלט עליו ויפגום בגילוי הקשר לא"י.