"וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם איש או אשה כי יפלא לנדר נדר נזיר להזיר לה' … כל ימי נזרו קדש הוא לה'” וגו' (במדבר ו,א-ח). '"כָּל יְמֵי הַזִּירוֹ לַה'” וגו' (במדבר ו, ו), בֹּא וּרְאֵה שֶׁכָּל מִי שֶׁמְּקַדֵּשׁ אֶת עַצְמוֹ מִלְּמַטָּה מְקַדְּשִׁין אוֹתוֹ מִלְּמַעְלָה; זֶה לְפִי שֶׁמַּזִּיר אֶת עַצְמוֹ מִן הַיַּיִן וְנוֹהֵג צַעַר בְּעַצְמוֹ שֶׁלֹא יְגַלֵּחַ רֹאשׁוֹ כְּדֵי לִשְׁמֹר עַצְמוֹ מִן הָעֲבֵרָה, אוֹמֵר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הֲרֵי הוּא חָשׁוּב לְפָנַי כְּכֹהֵן גָדוֹל. מַה כֹּהֵן אָסוּר לִטַּמָּא לְכָל הַמֵּתִים, אַף נָזִיר אָסוּר לִטַּמָּא לְכָל הַמֵּתִים. מַה בְּכֹהֵן גָּדוֹל כְּתִיב (ויקרא כא, יב): "כִּי נֵזֶר שֶׁמֶן מִשְׁחַת אלקיו אליו”, אַף בַּנָּזִיר הוּא אוֹמֵר (במדבר ו, ז): "כִּי נֵזֶר אלקיו על רֹאשׁוֹ”. מַה בְּכֹהֵן כְּתִיב (דברי הימים א כג, יג): "וַיִּבָּדֵל אַהֲרֹן לְהַקְדִּישׁוֹ קֹדֶשׁ קֳדָשִׁים”, אַף נָזִיר נִקְרָא קָדוֹשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ו, ח): "כָּל יְמֵי נִזְרוֹ קָדשׁ הוּא לַה'”' וכו' (במדבר רבה י,יא). חז"ל מביאים שיש שלושה דימויים בין הנאמר בכה"ג לבין הנאמר בנזיר כדי לבטא את מעלת קדושת הנזיר (על עניין הנזיר האם זה חיובי או שלילי, ראה 'בארץ לא זרועה', 'נזיר – חוטא או קדוש', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א). למה דווקא שלושה דימויים? בפשטות נראה שזה מתברר ע"פ ההמשך שהמדרש מפרט על שלושה דברים האסורים לנזיר: 'שְׁלשָׁה מִנִּין אֲסוּרִים בְּנָזִיר: הַטֻּמְאָה וְהַתִּגְלַחַת וְהַיּוֹצֵא מִן הַגֶּפֶן. הַטֻּמְאָה מִנַּיִן? דִּכְתִיב (במדבר ו, ו): "כָּל יְמֵי הַזִּירוֹ לַה' עַל נֶפֶשׁ מֵת" וגו'. תִּגְלַחַת מִנַּיִן? דִּכְתִיב (במדבר ו, ה): "כָּל יְמֵי נֶדֶר נִזְרוֹ תַּעַר לֹא יַעֲבֹר עַל רֹאשׁוֹ”. הַיּוֹצֵא מִן הַגֶּפֶן, דִּכְתִיב (במדבר ו, ד): "כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן" וגו'' (שם). לכן נראה שכיון שיש בנזיר שלושה איסורים, לכן כנגד זה נרמז על מעלת הנזיר כעין הכה"ג: 'מַה כֹּהֵן אָסוּר לִטַּמָּא לְכָל הַמֵּתִים, אַף נָזִיר אָסוּר לִטַּמָּא לְכָל הַמֵּתִים', זהו גילוי כנגד שיש איסור לנזיר ליטמא. 'מַה בְּכֹהֵן גָּדוֹל כְּתִיב (ויקרא כא, יב): "כִּי נֵזֶר שֶׁמֶן מִשְׁחַת אלקיו אליו”, אַף בַּנָּזִיר הוּא אוֹמֵר (במדבר ו, ז): "כִּי נֵזֶר אלקיו על רֹאשׁוֹ”', זהו כנגד גילוי איסור של תגלחת, ששער ראשו קודש. 'מַה בְּכֹהֵן כְּתִיב (דברי הימים א כג, יג): "וַיִּבָּדֵל אַהֲרֹן לְהַקְדִּישׁוֹ קֹדֶשׁ קֳדָשִׁים”, אַף נָזִיר נִקְרָא קָדוֹשׁ' וכו', זה גילוי כנגד איסור היוצא מהגפן, שבשתיית יין האדם מאבד את שיקול דעתו, ומתקרב לשפלות וטומאה, שהיין מדרדר לערווה, כמו שאומרת הגמ' בהקשר לנזיר: 'דתניא, רבי אומר: למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה? לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין' (סוטה ב,א). 'יזיר עצמו מן היין – שהיין מביא לידי קלות ראש והוא גרם לה' (רש"י). כך שהיין גורם להתדרדרות, ולכן גילוי הקדושה מתגלה כשלא נמשך אחר היין (ואף הכהן אסור בשתיית יין בקשר לעבודת המקדש: “יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבאכם אל אהל מועד ולא תמתו חקת עולם לדרתיכם” [ויקרא י,ט]). לכן נאמרו שלושה דימויים של נזיר לכה"ג, לבטא את קדושתו שמורכבת על גבי שלושה איסורי קודש. אולי אפשר שיש בזה כגילוי עומק, שהכהן הגדול הוא השיא של הכהנים, ובחירת אהרן ככהן נעשתה בעקבות חטא העגל, שאהרן פעל בניסיון למנוע את הקטרוג על ישראל, ולכן ה' אמר לו: 'אמר לו הקדוש ברוך הוא לאהרן (תהלים מה, ח): "אָהַבְתָּ צֶדֶק [וַתִּשְׂנָא רֶשַׁע]", אהבת לצדק את בני ושנאת מלחייבן, "עַל כֵּן מְשָׁחֲךָ אֱלֹקים אֱלֹקיךָ"; אמר לו: חייך שמכל שבטו של לוי לא נבחר לכהונה גדולה אלא אתה: "קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ"' (ויק"ר י,ג). לכן נרמז בנזיר שפועל כדי למנוע עצמו מהחטא, כעין גילוי של אהרן הכהן שפעל למנוע גילוי של חטא וקטרוג על ישראל, ולכן מתגלה כעין בנזיר כמו שורש אהרן הכה"ג. והנה בעגל בנ"י חטאו בשלושת העברות החמורות: "וישכימו ממחרת ויעלו עלת ויגשו שלמים וישב העם לאכל ושתו ויקמו לצחק" (שמות לב,ו). שעבודת העגל עצמו זהו ע"ז, ובנוסף חטאו ברצח ועריות: '"לצחק" – יש במשמע הזה גלוי עריות, כמו שנאמר (בראשית לט): "לצחק בי". ושפיכות דמים, כמו שנאמר (שמואל ב ב): "יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו", אף כאן נהרג חור' (רש"י). לכן מתגלים שלושה דימויים כעין רמז לדימוי עמוק וחזק בגילוי של הנזיר ככה"ג. טומאת מתים זה כרמז לרצח חור; גילוי נזר אלקים עליו כגילוי נגד ע"ז – שנזר זהו כתר כרמז למלכות ה' שהוא מגלה; קריאתו קדוש כגילוי ריחוק מעריות: '"קדושים תהיו" – הוו פרושים מן העריות ומן העבירה. שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה: (ויקרא כא) "אשה זונה וחללה" וגו', "אני ה' מקדשכם". (שם) "ולא יחלל זרעו אני ה' מקדשו". (שם) "קדושים יהיו אשה זונה וחללה, וגו'' (רש"י; ויקרא יט,ב). אולי אפשר גם שנאמרו שלושה כרמז לחזקה, לומר שלא כל אחד שנעשה נזיר ראוי להיקרא קודש, אלא דווקא אותם הראויים לזה (כמו שמביא מרן הגרח”ד זצ”ל), לכן זה מתגלה עם גילוי של חזקה, שזהו גילוי לשלמות, לומר שזה נאמר דווקא על אותו אחד שהוא ראוי בשלמות להיות נזיר. אולי אפשר עוד שמביא הנצי"ב: ' …למדנו מזה שיש אופן נזירות שאינו מוזהר על טומאת מת, והיינו נזירות שמשון שבאה בקבלה. ואופן הדיוק הוא כך, דיש לדעת דתכלית הנזירות באה לשני אופנים: א׳, כדי להתקדש ולהשיג רוח הקודש, וכלשון הנביא (עמוס ב,יא): ״ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים״, הרי דענין אחד הוא. ועל זה כתיב (פסוק ב׳): ״להזיר לה׳ ״ – שהוא מופרש לגבוה. והב׳, כדי להבדל מניאוף, כדאיתא ריש מסכת סוטה: ׳הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין׳. וזו התכלית פעמים באה על מקרה שקפץ עליו איזה הרהור, כעובדא שבא לפני שמעון הצדיק, ונודר בנזירות סתם שלשים יום; ופעמים באה בשביל שעלול להכשל בעריות מפני טבעו, על כן מזיר עצמו לעולם, והוא נזירות שמשון. והנה לתכלית הראשון מבואר טעם שלש אזהרות שבפרשה, דיין ותגלחת באים להפרישו מתאות עולם הזה, וטומאת מת באה להפרישו מעצבות שמונעת גם כן מרוח הקודש, שאינה באה אלא מתוך שמחה של מצוה. אבל לתכלית השנית אין טעם להפרישו ממת, ואדרבה יטמא במת ויזכור יום המיתה ויפרוש מעבירה. משום הכי בא זה המקרא: ״כל ימי נזרו״ – בכל אופנים שהוא נזיר סתם, בין שנדר בשביל רוח הקודש בין בשביל להפריש מעבירה, מ״מ ״קדוש הוא לה׳״ – צריך להתקדש, וממילא יהיה פרוש ממת ומעצבות. משא״כ ״הזירו״, שהוא מפרש, יש בזה נ״מ, אם בא בשביל רוח הקודש הרי זה קדוש ומוזהר, אבל יש עוד אופן ״הזירו״ שהוא נזיר לעולם בנזירות שמשון, אין צריך להתקדש ואינו מוזהר על טמא מת' (העמק דבר; במדבר ו,ח). לפי זה אולי רומז המדרש, שבתחילה מרמז על שני דברים מצד קבלת האדם, שזה נאמר בקשר לריחוק מהעברה: 'זֶה לְפִי שֶׁמַּזִּיר אֶת עַצְמוֹ מִן הַיַּיִן וְנוֹהֵג צַעַר בְּעַצְמוֹ שֶׁלֹא יְגַלֵּחַ רֹאשׁוֹ כְּדֵי לִשְׁמֹר עַצְמוֹ מִן הָעֲבֵרָה', שלא נאמר כאן על טומאת מת, אלא יין ותגלחת, כרמז לנזירות שמשון שבאה בקבלתו, שאינו מוזהר מליטמא למת, שזה נזירות כדי להתרחק מהחטא. אבל המדרש ממשיך שהקב"ה אומר שהוא חשוב ככה"ג ולכן שלא ליטמא למתים, שזה מדבר על סתם נזיר שקיבל נזירות להתרחק מטומאה או בשביל רוה"ק, שאז כיון שלא פירש אז אומר הקב"ה שהוא ככה"ג ולכן חל בו גם דיני טומאה ככה"ג; שהכל זה עניין אחד, על המקבל נזירות סתם, אלא שרומז המדרש שה' מחשיבו ככה"ג ולכן מוסיף עליו קדושה, כרמז שמצד הנזירות לפעמים אפשר שלא יחול, שזהו כשפירש דבריו כנזירות שמשון שאז התנזר וקיבל על עצמו רק איסור יין ותגלחת (כמו שנאמר בתחילה שקיבל על עצמו כדי לישמר מהעברה). לכן נאמרו שלשה דימויים לכה"ג עכשיו, לומר שמתחייב בסתם נזירות בשלושה דברים כעין המתנזר בשביל רוה"ק, שזהו לקדושה, שכך המתנזר סתם מעבירה נעשה דינו כעין נזיר לרוה"ק, שיש בזה גילוי קדושה כעין הכה"ג. אולי המדרש בא לרמז שהנזיר קשור לקבלת רוה"ק ולכן הוא ככה"ג שנכנס למקום השכינה – לקה"ק, כעין שהנזיר יקבל רוה"ק, גילוי שכינה. ולכן נרמז על חמשת הדברים שמובאים כנצרך לרוה"ק: 'אמר ר' יוחנן: אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על: גבור, ועשיר, וחכם ועניו' וכו' (נדרים לח,א). 'דאמר מר: אין השכינה שורה אלא על: חכם, גבור, ועשיר ובעל קומה' (שבת צב,א). [שבמדרש מובא בהתחלה שני דברים – 'שֶׁמַּזִּיר אֶת עַצְמוֹ מִן הַיַּיִן וְנוֹהֵג צַעַר בְּעַצְמוֹ שֶׁלֹא יְגַלֵּחַ רֹאשׁוֹ', ואח"כ מביא עוד שלושה דימויים לכה"ג]. לכן כרמז לחכם נאמר שיש נזר אלקיו על ראשו, שזה רומז לגילוי החכמה שיש בראש; וזה קשור לנזר – כתר, שזהו מעלת האדם כמלך על פני כל החיות; וקשור לנזר ה' שהחכמה היא גילוי של חלק הנשמה שבאדם, חלק אלוקי בו. כרמז לגיבור נאמר שמזיר עצמו מן היין, כיון שהגיבור יש בו כוחות גוף חזקים, ולכן באופן טבעי גופו מושך אותו יותר לתאוות (ראה 'בארץ לא זרועה', 'לדמותו של שמשון', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א), לכן הוא צריך יותר להנזר מהיין, שלא ליפול לתאוותיו הגשמיות. כנגד עשיר נאמר שהוא מתקדש קדש לה', שזהו שמקדש ומעלה את כל מציאותו לה', שזה כדי שלא יגרום הממון למשיכה לחומריות, שלא יתגלה בו: “וישמן ישרון ויבעט שמנת עבית כשית ויטש אלוק עשהו וינבל צור ישעתו" (דברים לב,טו). (וכן: '(דברים א, א) "ודי זהב". מאי ודי זהב? אמרי דבי ר' ינאי: כך אמר משה לפני הקב"ה: רבונו של עולם, בשביל כסף וזהב שהשפעת להם לישראל עד שאמרו די, הוא גרם שעשו את העגל' [ברכות לב,א]). כנגד עניו נאמר שהוא מתקדש ולכן שלא יטמא למתים, שעניו כעין מבטל את עצמו לגמרי, עד שנחשב כעין מת שבטל מהעולם (וכן מי שעניו אז הקשר למת ישפיע עליו עוד יותר עצבות, שמרגיש שאינו כלום, וזה מונע ממנו רוה"ק, שחלה דווקא בשמחה; לכן עניו קשור בהמנעות מטומאת מת). כנגד בעל קומה, שזהו גילוי של יופי חיצוני מרשים, זה מתגלה בגידול שיער, שהשיער (כשמסודר כראוי) עושה רושם מרשים לאדם, יופי חיצוני מרשים.