[1]  כו,ד-ה: אַל-תַּעַן כְּסִיל, כְּאִוַּלְתּוֹ: פֶּן-תִּשְׁוֶה-לּוֹ גַם-אָתָּה.  עֲנֵה כְסִיל, כְּאִוַּלְתּוֹ: פֶּן-יִהְיֶה חָכָם בְּעֵינָיו: ש: מה נכון לעשות, לענות או לא לענות לכסיל כאיוולתו? ת: אדם המשוחח עם כסיל צריך להעריך אם דבריו ישפיעו על הכסיל או אם דברי הכסיל ישפיעו עליו. אם העריך שהכסיל חזק ומשפיע, עדיף שישתוק ולא יענה לו, פן גם הוא ייחשב לכסיל (ד), ואם העריך שהכסיל הוא גם שחצן, עדיף כן לענות לו, שמא הכסיל יחשוב עצמו לחכם, ובכך יעקר את האפשרות שהכסיל יופיע בציבור כחכם.

[1]  כז,ה: טוֹבָה, תּוֹכַחַת מְגֻלָּה--מֵאַהֲבָה מְסֻתָּרֶת: ש: מדוע עדיפה תוכחה בגלוי מאהבה בסתר? ת: כל מה שנעשה בגלוי – לא ניתן להתכחש לו, ואילו כל מה שנעשה בסתר, אפילו אהבה כנה, ניתן להתכחש ולשנותו בלי כל בושה ונקיפות מצפון. כמו-כן, המוכיח בגלוי – מוכיח את כנות דבריו, ואילו האוהב בסתר – לא מוכיח כנות, עד שהאהבה תצא לאור.

[1]  כח,ט: מֵסִיר אָזְנוֹ, מִשְּׁמֹעַ תּוֹרָה--גַּם תְּפִלָּתוֹ, תּוֹעֵבָה: ש: מדוע שתפילת האדם שאינו לומד תורה היא תועבה, הרי הוא מתפלל לה'? ת: המתפלל הוכיח שאינו מעוניין בתורה ובתפילה, הרי מנסים ללמדו, והוא מסיר אזנו, כלומר מונע לימוד תורה. אדם כזה, תפילתו היא כלפי חוץ, ותפילה שאינה נובעת מהעומק הפנימי – היא פסולה ותועבה.

[1]  כט,יח: בְּאֵין חָזוֹן, יִפָּרַע עָם; וְשֹׁמֵר תּוֹרָה אַשְׁרֵהוּ: ש: מהו החזון שבחסרונו העם יפרע? ת: נראה שהחזון הוא לימוד תורה רחב בעם, שבחסרונו – העם יהיה פרוע, כמו חברה ללא חוק וסדר. לעומת חוסר החזון, עם השומר תורה ולומדהּ – אשריו, כלומר מאורגן ומסודר לאתגרים העומדים בפניו.

[1] ל,ד: מִי עָלָה-שָׁמַיִם וַיֵּרַד, מִי אָסַף-רוּחַ בְּחָפְנָיו, מִי צָרַר-מַיִם בַּשִּׂמְלָה-- מִי, הֵקִים כָּל-אַפְסֵי-אָרֶץ: ש: למי רומז הפסוק, זה שעלה שמים וירד, אסף רוח וכו'? ת: נראה שהכוונה לאגור בן יקה שנשא וחיבר יצירה ספרותית – שירית, והביע בפרק רעיונות המובעים במספרים, כגון של שלושה וארבעה (פסוקים טו, יח, כא, כט), וכן של שניים (ז) וארבעה (כד). זהו סגנון שירי שרק בעל נפש רחבה יכול לחַבְּרָהּ לפרק בספר משלי, כעין מי שעשה נפלאות מורכבות ועלה לשמים וירד, אסף רוח בחופניו וצרר מים בשמלה וזכה להקים אפסי ארץ.

[1]  לא,ג: אַל-תִּתֵּן לַנָּשִׁים חֵילֶךָ: ש: מדוע אִמו של למואל ממליצה לבנה לא לתת לנשים את כוחו (חילך)? ת: למואל מופיע כאן (פסוק א') כמשורר, המחבר 'משא' – יצירה ספרותית, המתבטאת בתיאור האישה האידיאלית בסדר אלף-בית (פסוקים י-לא). אמו של למואל מכירה את נפש האישה ומכוונת את בנה להכיר בערך עצמו ולדעת לבחור אך ורק את האישה הראויה לו, כזאת שהיא אשת חיל, שלֵב בעלה בוטח בה וכו'. ההכוונה של האם את בנה לכיוון האישה הראויה מומשלת על ידה למלך שחייב להיות בתשומת לב מֵרָבית: אַל לַמְלָכִים שְׁתוֹ-יָיִן (ד). האֵם בעצם אומרת לִבְנָהּ, אֱהַב את האישה הראויה לך, ואל תסמוך על אף אישה בצורה עיוורת, בכך שתתן לה את כל כשרונך, כוחך וחילך, אלא בְּחַן אותה, אם היא אכן אשת חיל וכו', עד כדי כך שמעשיה יהיו מהוללים בשערים, על ידי כל מי שנמצא ברשות הרבים, אף שאינו מכיר אותה אישית: וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ (לא).

חזק חזק ונתחזק, הושלם פירוש אי"ם לספר משלי.

אִיּוֹב

[1]  איוב א,ו: וַיְהִי הַיּוֹם--וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים, לְהִתְיַצֵּב עַל-יְהוָה; וַיָּבוֹא גַם-הַשָּׂטָן, בְּתוֹכָם: ש: מי הם 'בני האלוהים'? ת: 'בני האלוהים' הם יצורים שמימיים, המתקיימים במישור של עולם מקביל לנו ב'עולם הזה'. יצורים אלה הם הוכחה שאכן מתקיים עולם מקביל לעולם המוכר לנו, ובעולם ההוא מתקיים שיח ישיר בין ה' ליצורים השונים בו, והשטן הוא אחד מהיצורים. ה' מתחשב בדעתם, כפי שהתחשב בדעתם בבריאת העולם בהתייעצו אתם: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים, לֹא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ; אֶעֱשֶׂה-לּוֹ עֵזֶר, כְּנֶגְדּוֹ (בראשית ב,ח), וכן בירידתם של בני האלוהים השמימיים אל בנות האדם: אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל-בְּנוֹת הָאָדָם, וְיָלְדוּ לָהֶם (בראשית ו,ד). כאן היוזמה באה מצדם של אותם יצורים, וה' הסכים לבחון את איוב כבקשת השטן: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-הַשָּׂטָן, הִנֵּה כָל-אֲשֶׁר-לוֹ בְּיָדֶךָ--רַק אֵלָיו, אַל-תִּשְׁלַח יָדֶךָ (יב).

[1]  ב,ו: אַךְ, אֶת-נַפְשׁוֹ שְׁמֹר: ש: מהי נפש? ת: נפש היא רוח החיים של האדם, כל מה שמעבר לגופו. לבקשת השטן: אוּלָם שְׁלַח-נָא יָדְךָ, וְגַע אֶל-עַצְמוֹ וְאֶל-בְּשָׂרוֹ  (ה), ה' מתיר לו: הִנּוֹ בְיָדֶךָ, אַךְ, אֶת-נַפְשׁוֹ שְׁמֹר (ו), כלומר נפשו האדם בלי גופו.

[1]  ג,יג: כִּי-עַתָּה, שָׁכַבְתִּי וְאֶשְׁקוֹט; יָשַׁנְתִּי, אָז יָנוּחַ לִי: ש: מנין יודע איוב מה המצב החלופי לאדם שכלל לא נולד (שהרי הצטער על עצם לידתו: יֹאבַד יוֹם, אִוָּלֶד בּוֹ; ג')? ת: איוב אמנם אינו יודע מה היה מצבו לולי היה נולד, אלא כיוון שסבלו של איוב כה רב, כל מצב שונה מהסבל בו הוא שרוי נראה עדיף בעיניו, אפילו מצב של 'אין' כאילו לא נולד ואינו קיים. המצב הרצוי נראה לו שכיבה שקטה ושינה במנוחה. אין כאן תיאור מצב שלפני הלידה, אלא תיאור מצב של חיים בלי סבל.

[1]  ד,ז: זְכָר-נָא--מִי הוּא נָקִי אָבָד; וְאֵיפֹה, יְשָׁרִים נִכְחָדוּ: ש: האם לא היו ישרים ונקיים שאבדו ונכחדו, והרי ידועה האִמרה הנוקבת: "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו" (בבלי ברכות ז,א)? ת: ברצות ה'  - לצדיק יהיה טוב ולא יאבד, וברצות ה' – ירע לצדיק, כגון במקרה של איוב, כדי להוכיח לשטן את צדיקותו של איוב. אדם לא יבין את חשבונות ה', ועל כן אליפז התימני אומר לאיוב חברו את מה שאדם מסוגל להבין.

[1]  ה,יז: הִנֵּה אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ, יוֹכִחֶנּוּ אֱלוֹהַּ; וּמוּסַר שַׁדַּי, אַל-תִּמְאָס: ש: האם פסוק זה אמור לנחם את איוב על סבלו, הרי הוא יודע שלא חטא? ת: כן, כי אליפז לא טוען שאיוב חטא, אלא משתמע מדבריו שלמרות שלא חטא, הוא צריך לשמוח אם ה' מוכיח אותו, ואומר לו דברי מוסר, ושמחה זאת – היא נחמתו.

[1]  ז,כא: וּמֶה, לֹא-תִשָּׂא פִשְׁעִי--וְתַעֲבִיר אֶת-עֲו‍ֹנִי, כִּי-עַתָּה, לֶעָפָר אֶשְׁכָּב; וְשִׁחַרְתַּנִי וְאֵינֶנִּי: ש: האם יש אפשרות שה' לא יסלח לעוונו של חוטא? ת: איוב תמה מדוע ה' לא מעביר וסולח, הרי  כשימות ('לעפר אשכב') כבר יהיה מאוחר מדי וְשִׁחַרְתַּנִי וְאֵינֶנִּי. איוב עונה על תמיהתו בכך שאכן, אין לאדם הבנה והצדקה מול רצון ה': אָמְנָם, יָדַעְתִּי כִי-כֵן; וּמַה-יִּצְדַּק אֱנוֹשׁ עִם-אֵל (ט,ב), לכן יש אפשרות שה' לא יסלח, והאדם לא יבין זאת, אך עליו לבטוח בהחלטת ה' באופן גורף.

[1]  ח,כ: הֶן-אֵל, לֹא יִמְאַס-תָּם: ש: האם ה' מואס ומתנכר לתם וצדיק? ת: לא, אך בלדד השוחי אינו מסוגל לרדת לעומק מעשיו של ה', ובהבנתו האנושית הצרה, הוא מסיק שאיוב חטא, ולכן ה' מואס בו. איוב עונה לו: תָּם-אָנִי, לֹא-אֵדַע נַפְשִׁי; אֶמְאַס חַיָּי (ט,כא), ולמעשה אומר שאין אדם המסוגל להבין זאת ('לא אדע נפשי').